סקירת ספרות בנושא פיברומיאלגיה

סקירת ספרות בנושא פיברומיאלגיה

מהי פיברומיאלגיה?

תסמונת כרונית (Central pain syndrome) הכוללת בתוכה כאב מפושט, הפרעות שינה, עייפות, ירידה קוגנטיבית וסימפטומים סומטיים נוספים. ההשפעה על איכות החיים ברורה וניכרת והיא כוללת קשת נרחבת של סימפטומים , בין השאר: דיכאון, חרדה והימנעות, כאבי ראש ומיגרנות.

השכיחות בארה”ב היא 2% באוכלוסייה (כמעט 5 מליון אנשים). מבחינה מגדרית ישנה תחלואה מובהקת בקרב נשים (3.4% לעומת 0.5%) כששיא התחלואה היא בגילאי 70-79. בהשוואה לאוכלוסייה בריאה, נשים עם פיברומיאלגיה הן פחות פעילות פיזית ויש להן ירידה תפקודית בגיל מוקדם יותר הבאה לידי ביטוי בקשיים בתפקוד יומיומי. 2% מהחולות הן ספורטאיות, מה שמעיד על כך שהחולות במחלה בהחלט יכולות להיות אקטיבית מבחינה פיזית אך הן אינן עושות זאת (מעלה את השאלה מדוע כמובן).

הפיברומיאלגיה שכיחה באנשים הסובלים מהפרעות אוטואימוניות ויש לה אתיולוגיה גנטית וסביבתית. ישנם כמה טריגרים המלווים את ההתפתחות של פיברומיאלגיה(בדומה ל- Chronic Fatigue Syndrome): טראומה פיזית או ריגשית ומצבים דלקתיים הכוללים זיהום וירלי או בקטריאלי (26% מהחולים מצביעים על אירוע ספציפי שבעקבותיו הופיעו סימפטומים אקוטיים האופייניים לפיברומיאלגיה). 

לדוגמא: נמצאה שכיחות גבוהה של פיברומיאלגיה בקרב אנשים שהיו חולים בצהבת מסוג C, למרות שאינזימי הכבד נמצאו תקינים. בנוסף, נמצאה שכיחות גבוהה של פיברומיאלגיה בקרב אנשים עם Lyme disease ועם איידס.

ישנן גם השפעות מתקדמות יותר שנחקרו בתחום הגנטיקה והאפיגנטיקה. בשנת 2019 D’Angelli מציינת כי נמצא גן המזוהה עם התפתחות של כאב כרוני. כלומר, מי שנשא של אותו גן הוא ב-50% יותר סיכוי לפתח כאב כרוני. המוטציה הגנטית משפיע על סף הכאב והיכולת האנלגטית של אותו אדם באמצעות השפעה על תעלות סידן, רצפטורים מסוג מיו לאופיואידים ורצפטורים לGABA (רצפטור אינהיביטורי לכאב).

לצד ההשפעות הגנטיות (פרדיספוזיציה) ישנן גם השפעות סביבתיות שנחקרו בהקשר של התפתחות המחלה. במיוחד נחקרו אירועי חיים טרגיים (פיזיים וריגשיים) הידועים כמשפיעים על ההתבטאות הגנטית (בדומה להתפרצות סוכרת סוג 2 באנשים שחוו טראומות או חווים אורח חיים אינטנסיבי הכולל בתוכו מתח רב). במבוגרים, אירועי חיים טראומתיים משפיעים על מנגנונים נוזיספטיביים של כאב על ידי הורדת סף הכאב והגדלת הסיכון להיווצרותו של כאב כרוני. בנוסף, נמצא כי הציר ההיפותלמי (HPA Axis), גם הוא מושפע מאירועי חיים שונים ויכול ליצור תגובה לא מספקת לחשיפה לכאב (יכולת התמודדות ירודה באמצעות מנגנוני כאב שונים). טראומה מינית בנשים היא המקושרת ביותר לסטרס שגרם לפיברומיאלגיה. 

השינויים ב-HPA Axis  משפיעים גם על הרכב המיקרוביום במעיים (בתגובה לשינוי המיקרוביום, ישנו שחרור של מנגנונים טוקסיים- מטבוליים במוח) וגם על מנגנונים נוירופיזיולוגיים כמו ירידה ב- Hypothalamic corticotropin Releasing Hormone, עלייה בסבסטנס P  וגלוטמט בנוזל הספינלי (csf).

ברמה המיקרוסקופית, ישנו חוסר תפקוד של המיטוכונדריה שמסביר את הרגישות לכאב, כאבי שרירים ונקודות טריגר . הגורם המשפיע העיקרי על תפקוד המיטוכונדריה הוא הרכב המיקרוביום.

Tender points– איזורי כאב מוגדרים ומרוכזים המביאים לכאב מקומי או מפושט והיווצרות של ספזם שרירי באזורים סמוכים. הכאב יכול להיות מלווה גם בדלקת מקומית אך לא מחויב במציאות.

הפתופיזיולוגיה הולכת ומסתבכת כאשר מוצאים שרמות הסרוטונין ונוירוטרנסמיטורים נוספים משתבשים גם הם באנשים עם פיברומיאלגיה. הדבר מסביר את הקומורבידיות של פיברומיאלגיה עם הפרעות מצב רוח.

מנגנוני הכאב : סנסיטיזציה מרכזית, פגיעה במסלולי אינהביציה לכאב, ירידה בסף הכאב, שינויים בהרכב הכימי- נוירולוגי של הסינפסות הגורמות להיווצרות פוטנציאל פעולה המביא לכאב.

הטבלה הבאה מראה את התחלואה הצולבת השכיחה בפיברומיאלגיה:

אימון גופני ופיברומיאלגיה

התחום נחקר כבר 25 שנים. נמצא כבר במחקרים קודמים שפעילות אירובית וחיזוק תורמות שתיהן למודולציה של הסימפטומים. בין התחומים שנבדקו היו: יוגה, טאי צ’י , הליכה נורדית וטכניקות של ויברציה מסוגים שונים. יחד עם זאת, שאלות רבות נותרות בלתי פתורות: מהי הפעילות הגופנית הנכונה בשביל אותן חולות ? מה הכי אפקטיבי כלפי הסימפטומים? מה צריכה להיות האינטנסיביות של המאמץ? מה ההשפעות שיש לצפות להן כתוצאה של הפעילות הגופנית? 

המחקר הראשון (RCT) שפורסם בנושא פיברו’ ופעילות גופנית היה בשנת 1988. מאז בוצעו עוד מחקרים רבים הנוגעים לפעילות במים, גמישות , כוח, תוכניות אימון מגוונות, מדיטציה ועוד. מבחינת תוצאות, נמצא כי פעילות במים איננה עדיפה על זו ביבשה וכי יש עדיפות עליונה לפעילות אירובית (במיוחד כלפי עוצמה ותדירות של הסימפטומים). המעניין הוא שאחוז הנשירה של המטופלות ממחקרים העוסקים בפעילות גופנית היא 22% המהווה אחוז משמעותי מהמשתתפות. עולה השאלה מדוע .

מטה אנליזה שמסכמת מספר מחקרי RCT, מראה את התוצאות הבאות: