,

תסמונת המעי הרגיז

תסמונת המעי הרגיז – IBS היא תסמונת נפוצה שמתפתחת בגילאים צעירים (סביב שנות ה 20) ומתבטאת בהפרעה בתנועה תקינה של המעיים.

החולים בה סובלים מכאבים הנובעים ממערכת העיכול. בנוסף, מאפיין נפוץ מאוד בתסמונת הוא קושי ביציאות ובהתרוקנות.

כשמערכת העיכול עובדת ביתר, המטופל יסבול משלשול. וכשתנועת המעיים איטית – יסבול מעצירות. בשני המקרים, כאבים וקושי בהתרוקנות הן תופעות נפוצות.

ומדוע?

אי סדירות של פעילות מעיים מכניסה את הסוגרים ובעיקר את איזור פי הטבעת למין מצב "הגנה" – כיווץ ביתר באופן רציף של הסוגר. מצב זה נועד למנוע בריחה של יציאות רכות (שלשול) או במצב פרדוקסלי, כאשר המטופל כבר צריך להתרוקן אך הסוגר מתכווץ במקום להיפתח.

מנומטריה אנורקטלית (בדיקה המודדת לחצים ברקטום ובפי הטבעת) היא בדיקה המאבחנת כיווץ יתר של הסוגרים.

בפיזיותרפיה לרצפת אגן מטפלים בקושי להתרוקן ומלמדים את המטופל כיצד להתרוקן בפחות מאמץ.

 

,

קושי בשליטה על השתנה לאחר ניתוח TURP

בלוטת הערמונית בגוף נמצאת במוצא השלפוחית בגברים. גודלה (התקין) כ 20-30 סמ"ק ותפקידה לייצר כ 50% מנוזל הזרע.
בתהליך ההתבגרות הבלוטה גדלה.
כ 70% מהגברים מעל לגיל 60 ייסבלו מבלוטה מוגדלת עם תסמינים של חסימת שתן. מצב פתולוגי זה נקרא (BPH – BENIGN PROSTATIC HYPERPLASIA)הגדלה שפירה של הערמונית. אותם גברים ייסבלו משתן במאמץ, תכיפות ודחיפות להשתין, השתנה בלילה, התרוקנות חלקית ועוד.

ניתוח TURP הוא ניתוח המבוצע ע"י אורולוגים. בניתוח, הרופא נכנס דרך השופכה ומקלף מבפנים את הערמונית כדי להרחיב את מעבר השתן.
לאחר הניתוח אחד התסמינים הנפוצים הוא קושי בשליטה על השתן. מטופלים אלו ישתמשו בתחתון סופג או פדים סופגים.
כדי לשפר את איכות החיים מומלץ לגשת לבדיקה וטיפול אצל פיזיותרפיסט המתמחה בטיפול בדליפות אחרי ניתוחי פרוסטטה על מנת להשיב את השליטה בשתן.

 

,

קלאמפ – CLAMP

זה לא אטב כביסה…

השבוע הגיעו שני מטופלים לאחר ניתוחי הרחבת שופכה TURP כאשר שניהם משתמשים בקלאמפ – PENILE CLAMP.

אז מהו הקלאמפ?

זהו אביזר עזר חיצוני שמונע דליפת שתן מהשופכה ע"י הפעלת לחץ על הפין מבחוץ וכך מונע משתן לצאת. הוא נחשב לאביזר יעיל למי שסובל מדליפת שתן שמופיעה בעיקר לאחר ניתוחים אורולוגיים כגון ניתוחי פרוסטטה, ניתוחי הרחבת שופכה  TURP ועוד.

אז למה זה לא מומלץ??!!

משתי סיבות:

  1. האביזר עלול לגרום לנזק ממשי: נמק לפין, גירוי של העור, בצקת בפין וכו'.
    הספרות מראה שחבישת הקלאמפ למשך של עד שעה אחת היא בטוחה- מעל לשעה לא נחקר. לדברי יצרנים ניתן ללבוש  עד 4 שעות.
  2. האביזר הוא פסיבי!!! מטופל עם חולשה בשליטת סוגרים (בניתוחים האלו זו בעיה מאוד נפוצה) לא יישפר אותה באופן מיטבי כל עוד יש אביזר חיצוני שעושה את העבודה עבורו והנזק השרירי בטווח הארוך יחמיר.

לכן, כבר בשלב ראשון אני ממליץ ללמוד לחזק את הסוגרים, לאמץ הרגלי השתנה ולהתחיל תהליך גמילה. וכמובן, להימנע משימוש בקלאמפ.

עם תרגול נכון ומעקב – השיפור יכול להיות מיידי.

פיזיותרפיסט מומחה ברצפת אגן יידע להכווין את המטופל בתהליך ע"י החזרת השליטה בסוגרים.

 

מאמני נרתיק- על שום מה ולמה?

ויברטורים, מרחיבים, אביזרי מין- איזה שם רע יצא לכל האביזרים האלה..

למה?

מה גרם לזה? כנראה שהסטיגמה המוכרת מסרטי הפורנו או האתוס הגברי לפיו כמה שיותר גדול ככה טוב יותר ומענג יותר.

אז מתי משתמשים במה?

בגיל המעבר, כשהנרתיק עובר שינויים, הרקמה בו  משתנה והאורגזמה משתנה או נעלמת, אז ניתן להשתמש בויברטור עם או ללא רטט על מנת להשיב את התחושה לדפנות הנרתיק ולחפש מקומות מענגים אחרים.

כשיש כאבים ביחסי מין, משתמשים במאמנים על מנת לתת פידבק להרפייה. מתחילים מהמאמן הקטן ביותר ומוודאים בכל התנוחות והמקצבים שאין כאבים. אחר כך ממשיכים למאמן גדול יותר עד שמגיעים למצב בו יחסי מין הם אפשריים.

שימו לב!! המטרה של מאמני הנרתיק היא לא להרחיב את פתח הנרתיק!

במצבים נוירולוגיים שונים בהם קיימת הפרעה בתחושה בנרתיק, ניתן להשתמש בויברציה על מנת לשפר את התחושה ולאפשר הנאה מינית.

אז למה צריך פיזיותרפיה? הפיזיותרפיטית מתאימה את האביזר המתאים לכם ומלמדת אותכן להשתמש בו בצורה המיטבית.

בהצלחה!!

מידע אמין אודות גיל המעבר ופעילות גופנית

סיכום קובץ מאמרים עדכניים בנושא גיל המעבר

סיכום המאמר ה-1: " efficacy of a24 week aerobic exercise programe for osteopenic postmenopausal women"

מטרתו של המחקר הוא לבחון את השפעתה לש פעילות אירובית ופעילות high impact (עליית מדרגה) על שני מדדים: 1) כושר גופני, 2) BMD (צפיפות העצם).

נבדקו 43 נשים בגילאי 48-65, 22 השתתפו בקבוצת הניסוי ועוד 21 בקבוצת הבקרה.

כללי הכנסה:  צפיפות עצם בין L2-L4 ובצוואר הירך הייתה מתחת ל1SD.

כללי הוצאה:

1) מי שסובלת ממחלות כליה, לחץ דם לא מבוקר בתרופות, היפרתירואידיזם, מחלות קריופולמונריות.

2) מי שלוקחת תרופות שמפריעות לספיגת הסידן.

3) מי שהיו לה בעבר שברים באגן או בפיבולה הדיסטלית.

 

מדדים של BMD נלקחו לפני התהליך ההתערבותי ולאחריו.( אחרי 24 שבועות). CALCIUM INTAKE נמדד כל חודשיים.

 

הערכת הכושר הגופני: 1) גמישות- נמדדה על ידי מבחן sit and reach.

2) כוח שריר- נמדד על ידי דינמומטר. על מנת למדוד את כוחו של הקוואדריספס

בוצעו 3 כיווצים איזומטריים מקסימליים ( 60, 90 מעלות של פלקשיון בברך)

כל כיווץ נמשך 5 שניות עם מנוחה של 15 שניות בין כיווץ לכיווץ.

3) סיבולת- 25 פשיטות מהירות של הברכיים במהירות של 180 מעלות בשנייה,

בדקו את איכות הביצוע והאם היא יורדת במהלך 25 כיווצים.

4) הרכב גוף- נמדד בשיטה ביואלקטרית: מסת השומן, אחוז השומן בגוף, BMI

5) מדדים קרדיווסקולריים- VO2MAX נמדד באופניים בניטור של א.ק.ג. בדקו

את מידת העייפות, מדדים נשימיתיים וקצב לב צפוי על פי גיל.

 

* הסיבה המרכזית הגורמת לאוסטאופורוזיס במנפאוזה היא העובדה שרמת הפעילות יורדת והגיל עולה.

תוצאות: 1) שריר הקוואדריספס השתפר בכוח, סיבולת וצריכת חמצן מירבית.

2) צפיפות העצם בצוואר הירך השתפרה ב-2%.

בעיות במחקר: 1) קושי ליצור היענות לטווח ארוך.

2) קושי בהגדרה של איזו פעילות בדיוק היא זו שגרמה לעלייה בצפיפות העצם.

 

עצימות הפעילות הוערכה באמצעות שאלון סובייקטיבי שכלל מידע על עיסוק, עבודה. ההוצאה האנרגטית הוערכה בקילוקלוריות ( כל פעילות קיבלה ערך קלורי: שינה, עבודה, פעילות פנאי).

תוכנית ההתערבות:

50 דקות, 3 פעמים בשבוע למשך 24 שבועות, בבית חולים, על ידי פיזיותרפיסט:

  • הליכון- 5 דקות חימום (40% מ-vo2max), 30 דקות פעילות (70-85% מvo2max), 5 דקת של קול דאון (40% מ-vo2max).
  • עלייה וירידה ממדרגה בגובה 20 ס"מ- 96 עלייות וירידות בדקה עם מנוחה אחרי 5 דקות ראשונות.

הפעילות של עלייה וירידה ממדרגה נחשבת site-specific וזה מוסבר במאמר כך:

" exercise that generated a higher load at a specific site provided a more effective osteogenic effect on the particular site…"

הפעילות של עלייה וירידה ממדרגה היא ספציפית לצוואר הירך בעוד הפעילות האירובית נחשבה לכללית.

"especially the femoral neck showed a significant improvement of 6.8%"…

  • במחקר זה שמו דגש על כך שהפעילות הגופנית צריכה להיות זמינה, חוויתית, מהנה , אחרת אין היענות לה והיא איננה משיגה את מטרתה.
  • נמצא גם כי השגחה, מעקב כמו גם היענות ומוטיבציה השפיעו רבות על התוצאות הטובות שנבעו מן הפעילות הגופנית .
  • האינטנסיביות של הפעילות חשובה על מנת לדעת כמה עומס מופעל על העצם- לא ידוע האם פעילות שהיא high impact  לעומת low impact משפיעה יותר\פחות על צפיפות העצם.

היו מאמרים שדיברו על כך שהליכה היא איננה מספקת בכדי למנוע אובדן מסת עצם. במחקר זה גילו שרק פעילות שהיא מעל לסף האנאירובי (70-85% מה-vo2max) היא הפעילות הנחוצה על מנת למנוע אובדן מסת עצם.

נמצאו הבדלים תרבותיים: נשים סיניות עושות יותר יוגה וטאי-צ'י שמשפיעות פחות לטובה על צפיפות העצם. עובדה זו יכולה להצביע על השפעתה של הפעילות בעצימות גבוהה לשיפור במסת העצם.

לא נמצאה חד-משמעיות לגבי עלייה בצפיפות העצם בעמה"ש הלומברי, לכן לא ניתן להסיק מסקנה לגבי איזור זה. ההשערה היא שהלחץ באיזור זה לא היה מספיק ספציפי.

  • נמצא כי נבדקות שלקחו הורמונים הראו שיפור גדול יותר בצפיפות העצם בשילוב עם הפעילות הגופנית.
  • " exercise appeared to be the major difference between the groups"…
  • כדי להבטיח היענות החולים התבקשו לבחור קבוצה. אלה שלא יכלו להגיע לקבוצה נימקו זאת על ידי: חוסר זמן, עבודה, עיסוקים אחרים.
  • היענות לתוכנית: 88.7%, נשירה: 18%. במהלך המחקר לא התעוררו בעיות אורטופדיות.
  • " a previous study reprted that training effects were likely to disappear once the training is discontinued"…

לכן המחקר ממליץ לשמור על הפעילות הגופנית כחלק מאורח חיים שמונע שברים אוסטאופורוטיים ומשמר את מסת העצם וצפיפותה.

 

מאמר 2: " physiological effects of exercise on post menopausal osteoporotic women"

האוסטאופורזיס היא בעיה בריאותית- קהילתית כפי שהיא מוצגת במחקרים אפידימיולוגיים.

המחלה מאופיינת באובדן של 30-35% בעצם טרבקולרית ו-25-35% בעצם קורטיקלית.

"exercise has the potential to play an important role in the management of osteoporosis both in maintenance and increase bone density"…

העומסים המכניים המופעלים על העצם במהלך פעילות נושאת משקל, משפיעים על הצורה והמאפיינים הגיאומטריים של העצם (המכתיבים את חוזקה).

הפעילות הגופנית משפרת מדדים פיזיולוגיים כמו: כוח שריר, יכולת אירובית, גמישות ושיווי משקל.

השיפור הפיזיולוגי יחד עם העלייה המסת העצם מאפשרים מניעת נפילות הנובעות מהפרעות שמקורן במבנה העצם.

שיפור אירובי– מאפשר יותר פעילות גופנית , כוח, סיבולת, כך ישנה פחות עייפות ופחות נפילות.

השיפור האירובי בא לידי ביטוי בירידה בצריכת החמצן וקצב פעימות הלב.

  • במחקר השתתפו 2 קבוצות (ביקורת וניסוי), מתנדבות בנות 59 שאינן סובלות מבעיות רפואיות כלשהן.

המדדים הפיזיולוגיים הוערכו כך: body mass (במאזניים), אחוז השומן בגוף, קצב לב,vo2max, מבחן הושטה פונקציונלי בעמידה, מבחן הושטה בישיבה , מדידת כוח קוואדריספס במכשיר איזוקינטי (ניוטון מטר).

ההתערבות:

  • 2 פעמים בשבוע במחלקת פיזיותרפיה בבית חולים.
  •  5 דקות חימום ( הליכה באולם ומתיחות).
  • 20 דקות של low impact exercise
  • weight bearing activities: כוח גב תחתון, עבודה על מכופפי ירך, אבדוקטורים וקוואדריספס+ מוזיקה.
  • מתיחות בסוף.

 

הנבדקים נתבקשו להתאמן בבית ב-20 דקות של הליכה יומית ונדרשו לדווח על כך היומן.

הנוכחות בכיתה הייתה בין 79%-100%, המשתתפות נהנו.

מה השתפר?

1) ירידה בקצב לב ו-vo2max.

2) שיפור במבחני ההושטה שמצביעים על שיפור בגמישות.

3) שיפור בכוח רגליים.

" exercise program was effective in improving a range of physiological variables in osteoporotic women"..

היתרון בפעילות הגופנית היא שהיא משאב זול שכל אחד יכול להרשות לעצמו. המטופלות דיווחו על כך שהתמידו משום שנהנו.

"aerobic power was a significant predictor of femoral neck BMD" (pocock et al, 1986)

 

השיפור ביכולת האירובית במחקר זה מצביע על כך שהתדירות , העצימות ואורך זמן ההתערבות היו מספקים על מנת ליצור אדפטציה קרדיווסקולרית.

ההשלכות הפונקציונליות של השיפור בתפקוד האירובי:

משימות יומיומיות דורשות פחות מאמץ, לכן ישנה פחות עייפות ונפילות ( צריך לנצל פחות מהכוח המירבי משום שצריכת החמצן קטנה). הנשים הופכות פעילות יותר ולכן מסת העצם עולה.

 

השיפור בכוח איזומטרי ואיזוקינטי: עלייה בכוח שריר מביאה ליציבות: כאשר השריר מתכווץ הוא יוצר לחץ על העצם ומגביר את צפיפותה, כך פוחת גם הסיכוי לנפילות.

הקרעים המיקרוסקופיים הנוצרים בצומת גיד- עצם מזמנים למקום אוסטאובלסטים שעוזרים לעצם להתחזק ולהגדיל את צפיפותה.

 

הושטה פונקציונלית בעמידה השתפרה. זה חשוב בעיקר לאוכלוסיה מבוגרת, מביא לפחות נפילות.

 

לא חלו שינויים במסת הגוף, אך חלה ירידה באחוזי השומן, לכן ניתן להסיק כי הייתה עלייה המסת השריר.

המדדים הפיזיולוגיים שהשתפרו לא בהכרח יובילו לירידה בסיכון לאוסטאופורוזיס , אך השיפור בכוח ובשיווי משקל יכולים להפחית נפילות ושברים האופייניים למחלה.

 

מאמר מספר 3-"exercise effects on menopausal risk factors of early potmenopausal women: 3-yr erlangen fitness osteoporosis prevention study results":

המטרה: לבדוק את השפעתה של הפעילות הגופנית על : הרכב גוף, כושר גופני ואוסטאופניה קלה בנשים.

נבדקו 2 קבוצות (ביקורת וניסוי), במספר מקומות שונים: ירך, אמה, קלקנאוס, עמוד שדרה לומברי.

שתי הקבוצות לקחו גם קלציום וויטמין D.

מדדים שנלקחו: 1) כוח איזומטרי ודינמי מקסימליים.

2) צריכת חמצן מירבית

3) גורמי סיכון להתקפי לב: הרכב גוף, שומנים בדם, יחס בין היקף המותן להיקף

הירכיים.

על פי המאמר, למנפאוזה ישנם מספר מאפיינים הנובעים מן הירידה ברצפטורים לאסטרוגן בגוף:

  • אובדן מסת העצם
  • שינויים במשקל הגוף- עלייה בייצור שומנים בדם.
  • ירידה מואצת בכוח שריר

 

המבחן הזה בוצע על נשים בשלב מוקדם של המנופאוזה, כלומר בנשים שסובלות מסימנים קלים בלבד של אוסטאופניה (לא שברים..)

המטרה במחקר היה לשמר את מסת העצם ולהוריד את גורמי הסיכון השונים.

 

הפעילות הגופנית שבוצעה:

4 פעמים בשבוע, בקבוצות של 12-15 אנשים.

מלבד זה, פעמיים בשבוע ביצעו הנבדקים פעילות עצמית בבית ודיווחו על כך ביומן. היענותם של המטופלים ( נוכחותם בשיעורים ורישום ביומן), נבדקה כל 6-8 שבועות.

פירוט התוכנית: 10 דקות ריצה, 10 דקות של פעילות באימפקט גבוה ( קפיצה, שימוש במכונות חדר כושר למתן התנגדות, שימוש במשקולות ידיים ורגליים).

התרגילים שנכללו: פשיטה וכפיפה של הגו, כפיפת ירך, הרחקה וקירוב ירכיים, כיפוף ויישור של האמה, גריפ ביד דומיננטית, לחיצת רגליים, לחיצת חזה, חתירה בישיבה.

 

מספר החזרות נקבע אינדיבידואלית, לפי מידת ההתעייפות של הנבדקים.

ההתקדמות בתוכנית תוכננה לפי RM:

עד 6 חודשים: 50% מ-1RM, כ-20 חזרות.

6-7 חודשים: 70% מ-RM1.

7-10 חודשים: 70-90% מ-RM1

אחרי שבעה חודשים הוסיפו עבודה עם משקולות ידיים חופשיות ובבית נתנו להם לתרגל קפיצות בחבל ומתיחות. אז, בוסס הפרוטוקול על RM 10.

בממוצע, היו 24-27 חזרות עם מנוחה של 90-120 שניות בין סט לסט.

כללי הוצאה והכנסה: בשל האינטנסיביות של תוכנית האימונים, נבדקו כל המשתתפים בארגומטריה על מסילה כשהם מחוברים לספירומטר. מי שהדופק המקסימלי שלו לא הגיע ל-155, לא יכול היה להשתתף במחקר ( מעלה שאלה מדוע לא התייחסו לגיל הנבדק ולדופק המקסימלי האישי לו.)

 

תוצאות:

אחרי 3 שנים נראתה נשירה של 21-29% (9 נשים פיתחו הרניה, אסטמה, גידולים).

הנשירה המשמעותית הייתה ב-14 החודשים הראשונים, ולאחר מכן נשארו אחוזי הנשירה יציבים עד תום 3 השנים.

לטענתם של החוקרים, השינוי הראשון בעקבות תוכנית אימון הוא שינוי נוירומוסקולרי ( גיוס יחידות מוטוריות שלא עבדו קודם לכן). כל שינוי נוסף בכוח מירבי, מחייב היפרטרופיה  (שינוי בחתך הרוחב של השרירים). היפרטרופיה (השגת כוח מירבי), מושגת רק על ידי העמסת משקל הדרגתית כפי שהודגם במחקר זה.

משום שמחקר זה עסק בנשים מעט לפני המנופאוזה, המטרה הייתה לשמר את מסת העצם.

 

ממצא מעניין-!

בעמה"ש הלומברי נמצאה עלייה ב-BMD, אך זה בא לידי ביטוי ברוחב החוליה ולא בגובהה. ישנה טענה כי עיבוי החוליה יכול לנבוע גם משינויים דגנרטיביים ( אוסטאופיטים), והוא לאו דווקא מעיד על חוזקה של העצם.

ניכר כי הצפיפות בלומבר ובירך השתפרה בגלל העמסה אקסיאלית שבהתבצעה בקפיצות. לעומת זאת, בשורש כף היד לא הופעל עומס ספציפי ( בוצעה רק לחיצת חזה, ולא פרונציה-סופינציה), ולכן נראתה שם ירידה ב-BMD.

לסיכום, הדבר החשוב שציינו החוקרים הם אחוזי הנשירה היחסית נמוכים שנבעו לדבריהם מן האטרקטיביות של התוכנית.

 

 

מאמר מספר 4-"resistance training over 2 years increases bone mass in calcium-replete postmenopausal women":

 

ההבנה שעצם עוברת אדפטציה לפעילות גופנית ובעיקר לעומס המופעל עליה היא קריטית להבנת מחקר זה.

" the greater strain magnitudes and unusual strain distributions provide the most effective stimulus for bone formation…"

התגלה כי תוכנית המעודדת עבודה על כוח מירבי (לא על סיבולת) היא זו המשפרת את מסת העצם בירך ובאמה.

 

" the effect of strength training were specific to the site of loading.."

נבחנו 3 קבוצות: 1) לשיפור הכוח המירבי

2) לשיפור יכולת קרדיווסקולרית

3) ללא פעילות (קבוצת ביקורת).

המקומות שנדגמו על מנת לבחון צפיפות עצם: ירך, עמוד שדרה לומברי, צד רדיאלי של האמה. הם נבחנו ברנטגן כל 6 חודשים.

המדד שהשתמשו בו נקרא: metabolic eqivelant. זוהי האנרגיה הנצרכת בכל פעילות במשך היום.

לכל האנשים ניתן 600mg קלציום ביום.  

תוכנית האימונים:

  • קבוצת הכוח- חימום קל, 30 דקות של פעילות כוח ( 3סטים של RM8), לאורך שנתיים הלכו והעמיסו על הנבדקים בהתאמה לשיפור בכוח.
  • קבוצת הכושר האירובי- התאמנו בתחנות: 40 שניות בכל תחנה עם 10 שניות הפסקה בין תחנה לתחנה. לא העלו את המשקל באופן משמעותי לאורך השנתיים של המחקר. בנוסף, הם ביצעו גם פידול על אופני כושר ב-150 פעימות דופק לדקה.

 

התרגילים שנבחרו:

  • כיפוף ויישור שורש כך היד
  • כפיפה ופשיטה של המרפקים
  • כיפוף ויישור בירך
  • פשיטת כתף

 

תוצאות:

אחוזי הפרישה היו גבוהים בייחוד בקבוצה האירובית. הסיבה של האנשים הייתה:" חוסר זמן". ההיענות העיקרית הייתה רק ב-6 החודשים הראשונים למחקר.

השיפור היחידי שנראה היה ה- intertrochanter site ( ירך), ה-BMD בשאר הגוף רק ירד).

לא נמצא כל קשר בין ההיענות לפעילות הגופנית לבין מספר שנות אימון , שנים של הימצאות במנופאוזה ו\או משקל הגוף.

על פי התאוריה של פרוסט ישנו  minimum effective strength שהוא המשקל המינימלי שיש להפעיל על הגוף על מנת שתיווצר בנייה של עצם.

 אם כך, לא מספיקה הספציפיות של העומס במקום מסוים אלא צריך להיות גם עומס הולך ועולה שיהיה משמעותי כלפי אותו איזור ואותו אדם.

חסרונו העיקרי של המאמר: לא השתמשו בשום מדד שהעריך את מידת האינטנסיביות של המאמץ. לא שאלו אנשים לרמת מאמץ סובייקטיבי וכן לא מדדו את רמת המאמץ במדדים אובייקטיביים.

 

נמצא כי אצל האנשים הפעילים פחות מלכתחילה (לפני המחקר), שינוי קטן בעומסים לא השפיע (כמוה כחוסר פעילות). לעומת זאת, העמסה גדולה כמו strain threshold (העמסה משמעותית הולכת וגוברת) היא זו שמביאה לאוסטאוגנזיס.

 

ממצאים חשובים נוספים:

  • במחקר זה לא השתפר ה-BMD בשורש כף היד משום שבוצעו בו תנועות כפיפה ויישור ולא סופינציה ופרונציה.
  • צפיפות העצם במפרק הירך השתפרה וזאת משום שבוצעה לחיצת רגליים ולא רק הרחקה וקירוב של הירכיים. (היה לחץ דחיסתי- אקסיאלי על הירך).
  • במחקר זה לא נמצא שיפור בצפיפות בעצם העמוד השדרה הלומברי , זאת משום שלא הייתה העמסה אקסיאלית עליו. (לא בוצעו פשיטה וכפיפה של הגו).

מדוע קבוצת הכושר האירובי לא השתפרה?

הם ביצעו מספר חזרות רב, בדומה להעמסה בחיי הים-יום, וזו לא תרמה כלל לאוסטאוגנזיס.

הפידול בישיבה הוא לא בנשיאת משקל, ולכן הוא תרם לכושר האירובי אך לא לשיפור ב-BMD.

הפעילות הקרדיוווסקולרית היא נחוצה לשמירה על יכולת אירובית, אך מבחינת שימור מסת העצם היא יכולה להחליף פעילויות יומיומיות רק אם היא בנשיאת משקל (הליכה). אם רוצים שפעילות אירובית תשפר את מסת העצם, צריך שהיא תהיה באימפקט גבוה ( ריצה , קפיצה, עלייה נמרצת במדרגות).

 

מאמר מספר 5-" impact of a 12-month exercise program on the physical and psychological health of osteopenic women":

 

מטרה כללית: לבחותן את ההשפעה של פעילות גופנית על מצבן הפיזי והנפשי של נשים אוסטאופורוטיות.

במחקרים קודמים לא בודדו את השפעתה של הפעילות הגופנית מהשפעות גנטיות, הורמונליות ותזונתיות, לכן קשה מאוד להעיד על חלקה של הפעילות הגופנית במניעת אוסטאופורוזיס.

מלבד הפן הפיזיולוגי-פונקציונלי של מניעת שברים עתידיים, יש להתייחס גם לפן הפסיכולוגי ( השינויים המתרחשים בכושר הכללי ותרומתם ל-well being ולאושרו של האדם).

במחקר זה פעלו בשני מישורים: האחד, תוכנית אימון קבוצתית והשנייה, סמינרים חינוכיים של הסברה בנושאים כמו: גורמי סיכון, תזונה, טיפולים רפואיים ומניעת נפילות.

 

תוכנית האימון:

3 פעמים בשבוע, שעה בכל פעם. היו נוכחים שני מדריכים על מנת לתת יחס אישי.

המשתתפים יכלו לבחור מתי הם מעוניינים לבוא (בוקר\אחרה"צ\ ערב).

בכל קבוצה היו 13-22 איש:

  • 10 דקות חימום של גמישות ופעילות מתונה.
  • 25 דקות הליכה ( שהוחלפו פעם בשבוע בריקוד אירובי- בשביל הגיוון!)
  • 15 עליות וירידות ממדרגה ב- 60-70% מהדופק המקסימלי.
  • 10-15 דקות של פעילות איזומטרית שרירית בישיבה, עמידה ובשכיבה על הבטן. התרגילים ערבו את חגורת הכתפיים, גפיים עליונות,גב ובטן. להעלאת ההתנגדות השתמשו בגומיות ובמשקולות.
  • 5 דקות של רגיעה: פעילות לשיווי משקל וקואורדינציה.

 

במחקר זה, נמצאה עליית מסת עצם במעוד השדרה הלומברי, אך לא בצוואר הירך וזאת מ-2 סיבות:

  • רוב ההעמסה הייתה אקסיאלית.
  • בעמה"ש הלומברי העצם היא 65% טרבקולרית ויש בה מטבוליזם גבוה. לעומתה, העצם במפרק הירך היא 75% קורטיקלית , לכן יש בה פחות מטבוליזם והיא מגיבה פחות לטיפול.

 

" (exercise) increasing the well-being of millions of women currently suffering from the disease, the possible resulting reduction in treatment costs could lighten the considerable financial burden placed on society…" (Gauthier et al.)

העלויות הנמוכות של הפעיות הגופנית לעומת טיפול תרופתי –הורמונלי הן אלה שגורמות לחברה לבחור בטיפול זה. ( למרות זאת, נמצא כי השילוב באידיאלי הוא בין ויטמיןD , קלציום ופעילות גופנית).

 

שונה ודומה בין המאמרים:

 

דומה:

  • כולם מצדדים בהשפעתה החיובית על מדדים קרדיווסקולריים ומדדים של כוח מירבי- אלה יכולים למנוע נפילות ולשפר את הסיבולת היומיומית.
  • לפעילות גופנית ישנה השפעה על האושר וידת הסיפוק בחיי היום-יום.
  • כולם הסכימו על site specific ( העמסה לפי צירים הספציפיים לכל מפרק ומפרק)
  • כולם הסכימו שהעומס צריך להיות משמעותי לגבי אותו מפרק ולגבי אותו אדם.
  • Weight bearing exercise איננה מספקת, אלא צריך העמסה שהיא מעבר למשקל הגוף על מנת ליצור היווצרות של עצם.
  • כל המחקרים נבדקו בנשים בלבד.
  • בכל המחקרים יצרו עניין כלשהוא בתוכנית האימונים: גיוון בתרגילים, שילוב פעילויות כוח עם גומיות ומשקולות, מתן סוגים שונים של פעילות אירובית: קפיצה, הליכה, קפיצה בחבל, עליית מדרגות, ריקוד אירובי). המחקרים שבהם הייתה ההיענות הגבוהה ביותר היו אלה שהיה בהם גיוון רב בתוכנית האימונים.
  • אם נתנו פעילות הבייתה, השתמשו ביומן המתעד את הפעילות.
  • כולם הסכימו כי ההיענות תלויה בשני מדדים: מידת העניין שנוצרה בתוכנית (גיוון, אווירה חברתית) והאפשרות להתאים את ההגעה תוכנית לשעות וימים הנוחים לנבדק ( שעה ביום).

 

שונה:

  • התרגול הגופני בכל מחקר היה שונה: תרגול אירובי משולב בעליית מדרגות, תרגול נגד עומסים גבוהים (מעט חזרות עם הרבה משקל), עומסים נמוכים עם הרבה חזרות (ללא העמסה העולה בהדרגה).
  • שוני במספר הפעמים בשבוע שנדרשו הנבדקים לתרגל (נע בין פעמיים בשבוע ל-6 פעמים בשבוע).
  • הרוב המחקרים (מלבד אחד), לא נראתה עליי ב-BMD לומברי, וזאת משום שההעמסה כנראה לא התאימה לציר התנועה ו\או לא הייתה בעומס המספיק.
  • שוני במשך האימון בכל פעם (מ-20 דקות עד שעה).
  • אורך המחקרים היה שונה (מ-6 חודשים ועד 3 שנים), אך נמצא כי השינויים העיקריים (עלייה ב-BMD, אחוזי נשירה ) התרחשו בין 12 שבועות ל-14 חודשים במחקרים הארוכים ביותר.
  • חלק מהמחקרים בדקו נשים המנופאוזה (כאשר הן סובלות מאוסטאופורוזיס סימפטומתי) וחלק אחר בדקו נשים לפני המנופאוזה כאשר הן מצויות בקבוצת סיכון אך מסת העצם שלהם עדיין שמורה.
  • רק מחקר אחד שקראנו היה רנדומלי.
  • גודל המדגם השתנה ונע בין 38-145 נשים.

 

,

טיפים לשמירה על רצפת האגן

טיפים לשמירה על רצפת האגן במעגל החיים הנשי

  1. וודאו שאתן מתרוקנות רק כשצריך ולא באופן סתמי במהלך היום, ודאו שההתרוקנות לא נעשית באמצעות לחץ תוך בטני אלא כפעולה של הרפיית הסוגרים ויציאת השתן או הצואה עם כוח הכובד.
  2. הקפידו על שתייה בכמות מספקת. הימנעות משתייה גורמת להשתנת יתר ולדלקות בדרכי השתן.
  3. במהלך פעילות גופנית- וודאו שאינכן מרגישות כובד נרתיקי או תחושה של קושי לשלוט בשתן או בצואה.
  4. נסו בתנוחות שונות במהלך היום, לנשום ברציפות ובנשיפה לנסות לסגור את הסוגרים ולהרימם למעלה.
  5. במהלך פעילות גופנית יש לוודא שסגירת הסוגרים מזוהה עם הנשיפה ולא עם השאיפה.
  6. יש להימנע מעצירת אוויר כשאנחנו מתאמצות.

 

מתי כדאי ללכת לטיפול ברצפת האגן?

  1. לאחר טראומה לרצפת האגן- לידה, ניתוח גניקולוגי, תקופה של טחורים או עצירות .
  2. כשמרגישים תכיפות מוגברת (באופן סובייקטיבי).
  3. כשמרגישים קושי להתאפק לשירותים כשיש שתן או צואה.
  4. כשיש דליפת שתן בפעילות גופנית, קפיצה, עיטוש, שיעול, הרמת הקול או מעברים מישיבה לעמידה.
  5. כשיש כאבים ביחסי מין שלא היו לפניכן.
  6. כשיש קושי עם הסוגר האחורי- פיסורה, עצירות , טחורים .

 

מתי כדאי לפנות לאורוגניקולוג?

  1. כשיש השתנה לילית.
  2. כשיש תחושה של כובד נרתיקי שלא זיהיתן קודם
  3. כשיש דימום שהמקור שלו לא ברור.
  4. כשיש כאבים ביחסי מין המלווים בצריבה חזקה

 

https://www.youtube.com/watch?v=3c3nnWMF8ho&feature=youtu.be
,

צאייה- מוטי רוב

אחת האבחנות הנפוצות בפתולוגיות של רצפת האגן היא דיסינרגיה של רצפת האגן (Pelvic Floor Dyssynergia).

צאייה (פעולת מעיים/ ישיבה באסלה/ חירבון וכו') מתחילה כשצואה מצטברת ברקטום (החלק הסופי של המעי), הלחץ ברקטום עולה עד נפח מסויים ואז תשדורת מגיעה למח וחזרה למטה.

הסוגר הפנימי (Internal Anal Sphincter)   והחיצוני External Anal Sphincter)) שנמצאים בסוף הרקטום בצורה טבעתית – אחת פנימית יותר לשניה, שניהם נרפים כל אחד ע"פ פעולתו והצואה יוצאת ללא קושי.

בד"כ, כאשר נפח הצואה קטן בסוף הפעולה, או, כשיש גירוי למח לצאייה ומלכתחילה כמות הצואה קטנה אנו צריכים להתאמץ כדי להוציא את הצואה ועושים זאת במקביל ע"י העלאת לחץ תוך בטני (לת"ב), שימוש בשרירי הבטן והרפיית הסוגרים.

כאשר יש דיסינרגיה של שרירי רצפת האגן או אניסמוס (anismus) – המצב היותר כרוני של הפתולוגיה, שרירי רצפת האגן עובדים בצורה הפוכה לרצוי.

במקום  להרפות על מנת שהצואה תוכל לצאת בקלות, הם מתנגדים ללחץ המופעל עליהם וחוסמים יותר את הפתח.

בתגובה, הגוף מעלה את  הלת"ב ונוצרת שרשרת של הגברת ההתנגדות של הסוגרים כתגובה ללחץ המופעל עליהם.

מטופלים מתלוננים על "גוש חוסם/חסום" , "כדור טניס תקוע" , כאבים בצאייה, מאמץ בהתרוקנות ולאחריה, פינוי ידני  להתרוקנות מלאה ועוד. בעיקר בסוף הצאייה.

הסיבות לכך מגוונות: הרגלים שגויים, פגיעה ברצפת האגן/ פרינאום, תרופות, מצב נפשי, מחלות מעי, ניתוחים, הרגלי תזונה ועוד.

האבחנה נעשית ע"י:

  1. בדיקה ידנית פנימית של רצפת האגן (DRE),
  2. דפקוגרפיה Defecography – הדמיה רדיולוגית של צאייה בזמן פעולה.
  3. מנומטריה אנורקטלית (Anorectal Manometry) – בדיקת לחצים/ נפחים ברקטום ובסוגרים. נעשית ע"י הכנסת קטטר בלון לחלל הרקטום. בודקת גם קיום או הכחדה של RAIR.

בפיזיותרפיה לרצפת האגן אנו משתמשים בטיפול מנואלי, מתיחות, ביופידבק (Biofeedback), הדרכה ועוד.

ניתן לשפר משמעותית את הסימפטומים.

,

תהליך הזקפה בגבר

נכתב ע"י מוטי רוב פיזיותרפיסט מומחה רצפת אגן גברים

זקפה היא תהליך שבו הפין מתמלא בדם ומאפשר לגבר לאורגזמה.
התהליך הנורמלי/טבעי מתרחש בשיתוף של מספר מערכות: מערכת אוטונומית (פאראסימפטטית/ סימפטטית/ סומטית). דם. עצבים. הורמונלית. קוגניציה ומערכת שרירי רצפת האגן.

 שלושת סוגי הזקפות בגבר:

  1. פסיכוגנית – נגרמת מגירוי אויטורי או וויזואלי ו/או מחשבה.
  2. רפלקסיבית – כתוצאה ממגע טקטילי בפין.
  3. זקפת לילה – במעגל השינה, בשלב ה REM.

אנטומיה של מערכת המין:

vesicle – בלוטה המפרישה חלק ניכר מנוזל הזרע.

Bladder- שלפוחית השתן.

Prostate gland – בלוטת הערמונית / פרוסטטה – מייצרת חלק מנוזל הזרע, בעיקר נוזל שמטרתו לנטרל את החומציות בנרתיק בעת חדירה.

Epididymis – מין צינור המאחסן את הזרע המיוצר באשכים ונפלט ממנו בעת שפיכה.

Ductus deferens – צינורות המובילים את הזרע מה epididymis ל ejaculatory ducts בעת שפיכה.

בתהליך הזקפה מתרחש גירוי מיני , בין אם מגע בפין או גירוי ויזואלי/שמיעתי והורמונים מופרשים, המערכת הפאראסימפטטית S2-S4  מה Pudental .N. (והמערכת הסימפטטית מה Hypogastric Plexus) נכנסת לפעולה ע"י חסימת ההחזר הוורידי בפין והרפיית השריר החלק בפין שמאפשר הרחבה של כלי הדם ומילוי החללים במרחב הספוגי.  הדם נכנס לפין וממלא את שני הגופים המחילתיים (Corpora Cavernosa) והגוף הספוגי (Corpus Spongiosum). (בציור, ה Urethra זהו צינור השתן שעובר בתוך ה Corpus Spongiosum.)

כאשר הפין מתמלא בדם עורקי, דפנות הפין נלחצות כלפי חוץ ולוחצות את הורידים ע"מ שלא יוכלו "לרוקן" את הדם מהפין (עצירת ההחזר הוורידי).  זקפה איכותית תלויה בעליה בלחץ הדם בפין (intracavernosal pressure) וכיווץ שריר ischiocavernosus muscle.

ישנה חלוקה של שלבי הזקפה לששה:

  1. Flaccid Phase- זרימת דם עורקית וורידית מינימליים.
  2. Latent Filling Phase – עלייה בזרימת הדם ב Internal Pudental Artery תוך ירידה בלחץ שבו. התארכות מסויימת של הפין.
  3. Tumescent Phase – עלייה בלחץ האינטרקוורנוסי עד לזקפה מלאה. התארכות והתעבות של הפין. עם עליית הלחץ, הזרימה העורקית פוחתת ודם מוזרם בשלבים הסיסטוליים.
  4. Full Erection Phase – הלחץ האינטרקוורנוסי מגיע ל 80-90% מהלחץ הסיסטולי. הלחץ ב Int Pudental Art עולה. כלי הדם הוורידיים נלחצים.
  5. Skeletal or Rigid Erection Phase – שריר ה Ischiocavernosus מתכווץ ומעלה את הלחץ מעל הלחץ הסיסטולי וכך גורם לזקפה קשיחה. כמעט שאין זרימת דם בעורקים.
  6. Detumescent Phase – לאחר שפיכה או הפסקת הגירוי, משופעלת המערכת הסימפטטית שגורמת לכיווץ טוני של השריר החלק שמפחית את הזרימה העורקית ומרוקן את המרווחים מלאי הדם בפין. הפין חוזר לגודלו במנוחה.

כפי שניתן לראות לשרירי רצפת האגן חלק משמעותי מאוד בתהליך הזקפה (ובשפיכה/אורגזמה), בעיקר ל Ischiocavernosus ו Bulbocavernosus וחולשה שלהם תפגע בפונקציות הנ"ל.

מגוון גורמים יכול לגרום לפגיעה בזקפה וביניהם:

סכרת, עישון, ניתוח להסרה חלקית/מלאה של הפרוסטטה, דכאון, PVD ועוד.

כאב בפרינאום/ רצפת האגן, טונוס גבוה או נמוך של השרירים ו/או תפקוד לקוי של השרירים הנ"ל, כל אלו יכולים להביא לירידה בעוצמת הזקפה ובעוצמת האורגזמה בשפיכה.

לרוב, בשל סמיכותם של השרירים בפרינאום, תפקוד סוגרים לקוי ו/או כאבים בפרינאום  ישפיעו על תפקוד השרירים שלעיל ומכאן פגיעה בתפקוד המיני. בפיזיותרפיה לרצפת האגן אנו מטפלים בסימפטומים אלו באמצעות חיזוק/ הרפייה ושימוש במכשיר ביופידבק, ע"י כך ניתן לשפר את עוצמת הזקפה והאורגזמה.

מהו גיל המעבר?

  • שלב טבעי בו האישה עוברת מגיל הפוריות לגיל אי פוריות אשר מתבטא באי סדירות המחזור החודשי עד להפסקתו המוחלטת. תחילתו של גיל המעבר מאופיינת בווסת שאינה סדירה, כלומר יכולים להתרחש ביוצים אך ללא דימום או יכולים להתרחש ביוצים לסירוגין עם דימום.
  • השחלות מתחילות בהדרגה לייצר פחות אסטרוגן – תהליך הנמשך בממוצע כארבע שנים אך עשוי להיות גם בטווח של כמה חודשים עד 10 שנים.
  • גיל מעבר מוקדם (מתחת לגיל 40 ) מיוחס להזדקנות מוקדמת ובדרך כלל נחווה בצורה משמעותית יותר מאשר גיל מעבר הנחווה בגילאים 45-55.
  • מלבד היותו של גיל המעבר תקופה של שינוי הורמונלי דרסטי, יש לזכור שגיל המעבר הוא גם תחילתו של תהליך ההזדקנות המתאפיין בשינויים בכל רקמות הגוף. ניכר כי בנשים, השינוי ההורמונלי מביא להאצה בתהליכי ההזדקנות הפיזיולוגיים וזאת בהשוואה לגברים.

נשים רבות חוות סימפטומים שונים במשך שנים ומתקשות לקשר אותם לתופעות גיל המעבר. אולי כי לעיתים הקשר אינו ברור ? אינו מתבקש?

כמו לדוגמא מצב בו את פונה לאורתופד במצב בו יש לך כאבי ירך או כאבים בשורש כף יד ומקבלת נוגדי דלקת או הפנייה לגורם מוסמך נוסף..
האם נשאלת:" מהו גיל הווסת האחרון?" , "האם המחזור החודשי סדיר?"

חלק מההפרעות המפרקיות נובעות גם מחסר באסטרוגן..

דוגמא נוספת היא ההפרעות בשינה.. מתקשה להירדם בתחילת הלילה? לחזור לישון באמצע הלילה? האם קרה בפתאומיות? מהו גילך? האם הווסת סדירה?

בטוחים שלא חשבת על כל השאלות…
פנייה לאנשי מקצוע בגיל המעבר

מבולבלת? חשה שאת חווה תופעות שונות ?
לא יודעת למי לפנות?
זה בדיוק בשבילך..

רופא משפחה?
פיזיותרפיסטית?
פסיכולוג?
אורתופד?
דיאטן?
ראומטולוג?
גניקולוג?

עני על השאלון הבא וקבלי כיוון!!

להיות הורים

מהי הרצפה החשובה בגופנו- בואו להכיר את רצפת האגן הבסיס לגופנו

״…השלמתי עם זה שלא אוכל להתאמן יותר שלא אוכל לקפוץ יותר, זה קורה לכולן, הלידות האלה פשוט הרסו לי את השליטה בסוגרים.."

מדי יום אני פוגשת נשים בגילאים שונים, כאלה המצויות בגיל הפריון וכאלה אחריו, נושקות לגיל המעבר. אני שומעת ורואה את השינויים שעברו על גופן במהלך השנים ומרגישה באמצעות ידיי את חולשת השרירים או הנוקשות באגן שנוצרה בתקופה שלאחר הלידה.

היום אני רוצה לספר לכן שאפשר אחרת.

במהלך ההתפתחות שלנו כנשים, מילדות לנערות ועד לנשים בוגרות, ממעטים להסביר לנו לגבי תפקידם של שרירי רצפת האגן: כיצד מתאפקים, כיצד נושמים נכוןכדי לגרום להפעלה מיטבית של השרירים הללו, מהי תפקידה של הרצפה במיניות בריאה ואיך מזהים שיש בעיה.

כשאנחנו מגיעות לגיל הפריון, האיזור עובר שינויים רבים ודרמטיים ואילו אנחנו כמעט ולא מכירות אותו, שלא לדבר על מסוגלות להתמודד עם טראומה שעברה עליו.

ההיכרות המינימלית והיעדר ההסברה , בשילוב עם לידות חוזרות (ולעיתים גם צפופות), לידות מרובות עוברים ולידות בגילאים מאוחרים, מציבים את רצפת האגן בנקודת פתיחה פחות טובה בהשוואה לשרירים אחרים. ברור לנו כי את המערכת השרירית צריך לתחזק ולאמן, אך אנחנו עדיין לא כוללות בתוכה את רצפת האגן.

כיווץ והרפייה של רצפת האגן מוזכרים רבות בתרבויות המזרח (mula banda). בתרגול יוגה שמים דגש על תנוחות רבות המעודדות את הכיווץ וההרפייה של רצפת האגן. באמצעות הנשימה הסרעפתית מאפשרים מודעות ותרגול של השרירים החשובים הללו שמטרתם היא שמירה על איברי הבטן, סגירה ופתיחה של הסוגרים ומיניות בריאה ללא כאבים.

בעולם המערבי, הישיבה הממושכת, הנוקשות המתפתחת באגן, הנשימה השטחית והמתח הנפשי הרב שאנו מצויים בו, מקשים עלינו להפעיל את רצפת האגן בצורה מיטבית.

…." אז אני כבר בהיריון, מה זה יעזור לי עכשיו?", אומרת לי מ', בת 31, בהיריון ראשון, היגעה אליי לטיפול כשהיא כלל לא יודעת היכן ממוקמת רצפת האגן שלא לדבר על לכווצה או להרפותה.

אז מה עושים בטיפול?

מכירים את האיזור פיזית, מכווצים ומרפים אותו בתנוחות שונות, לומדים כיצד להשתמש בו בלידה ובשלבים מתקדמים של ההיריון. רצפת האגן הוא חלק מקופלקס המייצב את שרירי הבטן ושרירי הגב, לכן תרגול שלו יכול גם לעזור בהפחתת העומס על האגן, טיפול בכאבי גב תחתון ושמירה על איברי האגן.

אני מזמינה את כולן לבוא לערוך "סיור היכרות" עם הרצפה החשובה בגופן שהיא גם המפתח לגוף בריא בנפש בריאה.