מידע אמין אודות גיל המעבר ופעילות גופנית

סיכום קובץ מאמרים עדכניים בנושא גיל המעבר

סיכום המאמר ה-1: ” efficacy of a24 week aerobic exercise programe for osteopenic postmenopausal women”

מטרתו של המחקר הוא לבחון את השפעתה לש פעילות אירובית ופעילות high impact (עליית מדרגה) על שני מדדים: 1) כושר גופני, 2) BMD (צפיפות העצם).

נבדקו 43 נשים בגילאי 48-65, 22 השתתפו בקבוצת הניסוי ועוד 21 בקבוצת הבקרה.

כללי הכנסה:  צפיפות עצם בין L2-L4 ובצוואר הירך הייתה מתחת ל1SD.

כללי הוצאה:

1) מי שסובלת ממחלות כליה, לחץ דם לא מבוקר בתרופות, היפרתירואידיזם, מחלות קריופולמונריות.

2) מי שלוקחת תרופות שמפריעות לספיגת הסידן.

3) מי שהיו לה בעבר שברים באגן או בפיבולה הדיסטלית.

 

מדדים של BMD נלקחו לפני התהליך ההתערבותי ולאחריו.( אחרי 24 שבועות). CALCIUM INTAKE נמדד כל חודשיים.

 

הערכת הכושר הגופני: 1) גמישות- נמדדה על ידי מבחן sit and reach.

2) כוח שריר- נמדד על ידי דינמומטר. על מנת למדוד את כוחו של הקוואדריספס

בוצעו 3 כיווצים איזומטריים מקסימליים ( 60, 90 מעלות של פלקשיון בברך)

כל כיווץ נמשך 5 שניות עם מנוחה של 15 שניות בין כיווץ לכיווץ.

3) סיבולת- 25 פשיטות מהירות של הברכיים במהירות של 180 מעלות בשנייה,

בדקו את איכות הביצוע והאם היא יורדת במהלך 25 כיווצים.

4) הרכב גוף- נמדד בשיטה ביואלקטרית: מסת השומן, אחוז השומן בגוף, BMI

5) מדדים קרדיווסקולריים- VO2MAX נמדד באופניים בניטור של א.ק.ג. בדקו

את מידת העייפות, מדדים נשימיתיים וקצב לב צפוי על פי גיל.

 

* הסיבה המרכזית הגורמת לאוסטאופורוזיס במנפאוזה היא העובדה שרמת הפעילות יורדת והגיל עולה.

תוצאות: 1) שריר הקוואדריספס השתפר בכוח, סיבולת וצריכת חמצן מירבית.

2) צפיפות העצם בצוואר הירך השתפרה ב-2%.

בעיות במחקר: 1) קושי ליצור היענות לטווח ארוך.

2) קושי בהגדרה של איזו פעילות בדיוק היא זו שגרמה לעלייה בצפיפות העצם.

 

עצימות הפעילות הוערכה באמצעות שאלון סובייקטיבי שכלל מידע על עיסוק, עבודה. ההוצאה האנרגטית הוערכה בקילוקלוריות ( כל פעילות קיבלה ערך קלורי: שינה, עבודה, פעילות פנאי).

תוכנית ההתערבות:

50 דקות, 3 פעמים בשבוע למשך 24 שבועות, בבית חולים, על ידי פיזיותרפיסט:

• הליכון- 5 דקות חימום (40% מ-vo2max), 30 דקות פעילות (70-85% מvo2max), 5 דקת של קול דאון (40% מ-vo2max).
• עלייה וירידה ממדרגה בגובה 20 ס”מ- 96 עלייות וירידות בדקה עם מנוחה אחרי 5 דקות ראשונות.

הפעילות של עלייה וירידה ממדרגה נחשבת site-specific וזה מוסבר במאמר כך:

” exercise that generated a higher load at a specific site provided a more effective osteogenic effect on the particular site…”

הפעילות של עלייה וירידה ממדרגה היא ספציפית לצוואר הירך בעוד הפעילות האירובית נחשבה לכללית.

“especially the femoral neck showed a significant improvement of 6.8%”…

• במחקר זה שמו דגש על כך שהפעילות הגופנית צריכה להיות זמינה, חוויתית, מהנה , אחרת אין היענות לה והיא איננה משיגה את מטרתה.
• נמצא גם כי השגחה, מעקב כמו גם היענות ומוטיבציה השפיעו רבות על התוצאות הטובות שנבעו מן הפעילות הגופנית .
• האינטנסיביות של הפעילות חשובה על מנת לדעת כמה עומס מופעל על העצם- לא ידוע האם פעילות שהיא high impact  לעומת low impact משפיעה יותר\פחות על צפיפות העצם.

היו מאמרים שדיברו על כך שהליכה היא איננה מספקת בכדי למנוע אובדן מסת עצם. במחקר זה גילו שרק פעילות שהיא מעל לסף האנאירובי (70-85% מה-vo2max) היא הפעילות הנחוצה על מנת למנוע אובדן מסת עצם.

נמצאו הבדלים תרבותיים: נשים סיניות עושות יותר יוגה וטאי-צ’י שמשפיעות פחות לטובה על צפיפות העצם. עובדה זו יכולה להצביע על השפעתה של הפעילות בעצימות גבוהה לשיפור במסת העצם.

לא נמצאה חד-משמעיות לגבי עלייה בצפיפות העצם בעמה”ש הלומברי, לכן לא ניתן להסיק מסקנה לגבי איזור זה. ההשערה היא שהלחץ באיזור זה לא היה מספיק ספציפי.

• נמצא כי נבדקות שלקחו הורמונים הראו שיפור גדול יותר בצפיפות העצם בשילוב עם הפעילות הגופנית.
• ” exercise appeared to be the major difference between the groups”…
• כדי להבטיח היענות החולים התבקשו לבחור קבוצה. אלה שלא יכלו להגיע לקבוצה נימקו זאת על ידי: חוסר זמן, עבודה, עיסוקים אחרים.
• היענות לתוכנית: 88.7%, נשירה: 18%. במהלך המחקר לא התעוררו בעיות אורטופדיות.
• ” a previous study reprted that training effects were likely to disappear once the training is discontinued”…

לכן המחקר ממליץ לשמור על הפעילות הגופנית כחלק מאורח חיים שמונע שברים אוסטאופורוטיים ומשמר את מסת העצם וצפיפותה.

 

מאמר 2: ” physiological effects of exercise on post menopausal osteoporotic women”

האוסטאופורזיס היא בעיה בריאותית- קהילתית כפי שהיא מוצגת במחקרים אפידימיולוגיים.

המחלה מאופיינת באובדן של 30-35% בעצם טרבקולרית ו-25-35% בעצם קורטיקלית.

“exercise has the potential to play an important role in the management of osteoporosis both in maintenance and increase bone density”…

העומסים המכניים המופעלים על העצם במהלך פעילות נושאת משקל, משפיעים על הצורה והמאפיינים הגיאומטריים של העצם (המכתיבים את חוזקה).

הפעילות הגופנית משפרת מדדים פיזיולוגיים כמו: כוח שריר, יכולת אירובית, גמישות ושיווי משקל.

השיפור הפיזיולוגי יחד עם העלייה המסת העצם מאפשרים מניעת נפילות הנובעות מהפרעות שמקורן במבנה העצם.

שיפור אירובי– מאפשר יותר פעילות גופנית , כוח, סיבולת, כך ישנה פחות עייפות ופחות נפילות.

השיפור האירובי בא לידי ביטוי בירידה בצריכת החמצן וקצב פעימות הלב.

• במחקר השתתפו 2 קבוצות (ביקורת וניסוי), מתנדבות בנות 59 שאינן סובלות מבעיות רפואיות כלשהן.

המדדים הפיזיולוגיים הוערכו כך: body mass (במאזניים), אחוז השומן בגוף, קצב לב,vo2max, מבחן הושטה פונקציונלי בעמידה, מבחן הושטה בישיבה , מדידת כוח קוואדריספס במכשיר איזוקינטי (ניוטון מטר).

ההתערבות:

• 2 פעמים בשבוע במחלקת פיזיותרפיה בבית חולים.
•  5 דקות חימום ( הליכה באולם ומתיחות).
• 20 דקות של low impact exercise
• weight bearing activities: כוח גב תחתון, עבודה על מכופפי ירך, אבדוקטורים וקוואדריספס+ מוזיקה.
• מתיחות בסוף.

הנבדקים נתבקשו להתאמן בבית ב-20 דקות של הליכה יומית ונדרשו לדווח על כך היומן.

הנוכחות בכיתה הייתה בין 79%-100%, המשתתפות נהנו.

מה השתפר?

1) ירידה בקצב לב ו-vo2max.

2) שיפור במבחני ההושטה שמצביעים על שיפור בגמישות.

3) שיפור בכוח רגליים.

” exercise program was effective in improving a range of physiological variables in osteoporotic women”..

היתרון בפעילות הגופנית היא שהיא משאב זול שכל אחד יכול להרשות לעצמו. המטופלות דיווחו על כך שהתמידו משום שנהנו.

“aerobic power was a significant predictor of femoral neck BMD” (pocock et al, 1986)

 

השיפור ביכולת האירובית במחקר זה מצביע על כך שהתדירות , העצימות ואורך זמן ההתערבות היו מספקים על מנת ליצור אדפטציה קרדיווסקולרית.

ההשלכות הפונקציונליות של השיפור בתפקוד האירובי:

משימות יומיומיות דורשות פחות מאמץ, לכן ישנה פחות עייפות ונפילות ( צריך לנצל פחות מהכוח המירבי משום שצריכת החמצן קטנה). הנשים הופכות פעילות יותר ולכן מסת העצם עולה.

 

השיפור בכוח איזומטרי ואיזוקינטי: עלייה בכוח שריר מביאה ליציבות: כאשר השריר מתכווץ הוא יוצר לחץ על העצם ומגביר את צפיפותה, כך פוחת גם הסיכוי לנפילות.

הקרעים המיקרוסקופיים הנוצרים בצומת גיד- עצם מזמנים למקום אוסטאובלסטים שעוזרים לעצם להתחזק ולהגדיל את צפיפותה.

 

הושטה פונקציונלית בעמידה השתפרה. זה חשוב בעיקר לאוכלוסיה מבוגרת, מביא לפחות נפילות.

 

לא חלו שינויים במסת הגוף, אך חלה ירידה באחוזי השומן, לכן ניתן להסיק כי הייתה עלייה המסת השריר.

המדדים הפיזיולוגיים שהשתפרו לא בהכרח יובילו לירידה בסיכון לאוסטאופורוזיס , אך השיפור בכוח ובשיווי משקל יכולים להפחית נפילות ושברים האופייניים למחלה.

 

מאמר מספר 3-“exercise effects on menopausal risk factors of early potmenopausal women: 3-yr erlangen fitness osteoporosis prevention study results”:

המטרה: לבדוק את השפעתה של הפעילות הגופנית על : הרכב גוף, כושר גופני ואוסטאופניה קלה בנשים.

נבדקו 2 קבוצות (ביקורת וניסוי), במספר מקומות שונים: ירך, אמה, קלקנאוס, עמוד שדרה לומברי.

שתי הקבוצות לקחו גם קלציום וויטמין D.

מדדים שנלקחו: 1) כוח איזומטרי ודינמי מקסימליים.

2) צריכת חמצן מירבית

3) גורמי סיכון להתקפי לב: הרכב גוף, שומנים בדם, יחס בין היקף המותן להיקף

הירכיים.

על פי המאמר, למנפאוזה ישנם מספר מאפיינים הנובעים מן הירידה ברצפטורים לאסטרוגן בגוף:

• אובדן מסת העצם
• שינויים במשקל הגוף- עלייה בייצור שומנים בדם.
• ירידה מואצת בכוח שריר

המבחן הזה בוצע על נשים בשלב מוקדם של המנופאוזה, כלומר בנשים שסובלות מסימנים קלים בלבד של אוסטאופניה (לא שברים..)

המטרה במחקר היה לשמר את מסת העצם ולהוריד את גורמי הסיכון השונים.

 

הפעילות הגופנית שבוצעה:

4 פעמים בשבוע, בקבוצות של 12-15 אנשים.

מלבד זה, פעמיים בשבוע ביצעו הנבדקים פעילות עצמית בבית ודיווחו על כך ביומן. היענותם של המטופלים ( נוכחותם בשיעורים ורישום ביומן), נבדקה כל 6-8 שבועות.

פירוט התוכנית: 10 דקות ריצה, 10 דקות של פעילות באימפקט גבוה ( קפיצה, שימוש במכונות חדר כושר למתן התנגדות, שימוש במשקולות ידיים ורגליים).

התרגילים שנכללו: פשיטה וכפיפה של הגו, כפיפת ירך, הרחקה וקירוב ירכיים, כיפוף ויישור של האמה, גריפ ביד דומיננטית, לחיצת רגליים, לחיצת חזה, חתירה בישיבה.

 

מספר החזרות נקבע אינדיבידואלית, לפי מידת ההתעייפות של הנבדקים.

ההתקדמות בתוכנית תוכננה לפי RM:

עד 6 חודשים: 50% מ-1RM, כ-20 חזרות.

6-7 חודשים: 70% מ-RM1.

7-10 חודשים: 70-90% מ-RM1

אחרי שבעה חודשים הוסיפו עבודה עם משקולות ידיים חופשיות ובבית נתנו להם לתרגל קפיצות בחבל ומתיחות. אז, בוסס הפרוטוקול על RM 10.

בממוצע, היו 24-27 חזרות עם מנוחה של 90-120 שניות בין סט לסט.

כללי הוצאה והכנסה: בשל האינטנסיביות של תוכנית האימונים, נבדקו כל המשתתפים בארגומטריה על מסילה כשהם מחוברים לספירומטר. מי שהדופק המקסימלי שלו לא הגיע ל-155, לא יכול היה להשתתף במחקר ( מעלה שאלה מדוע לא התייחסו לגיל הנבדק ולדופק המקסימלי האישי לו.)

 

תוצאות:

אחרי 3 שנים נראתה נשירה של 21-29% (9 נשים פיתחו הרניה, אסטמה, גידולים).

הנשירה המשמעותית הייתה ב-14 החודשים הראשונים, ולאחר מכן נשארו אחוזי הנשירה יציבים עד תום 3 השנים.

לטענתם של החוקרים, השינוי הראשון בעקבות תוכנית אימון הוא שינוי נוירומוסקולרי ( גיוס יחידות מוטוריות שלא עבדו קודם לכן). כל שינוי נוסף בכוח מירבי, מחייב היפרטרופיה  (שינוי בחתך הרוחב של השרירים). היפרטרופיה (השגת כוח מירבי), מושגת רק על ידי העמסת משקל הדרגתית כפי שהודגם במחקר זה.

משום שמחקר זה עסק בנשים מעט לפני המנופאוזה, המטרה הייתה לשמר את מסת העצם.

 

ממצא מעניין-!

בעמה”ש הלומברי נמצאה עלייה ב-BMD, אך זה בא לידי ביטוי ברוחב החוליה ולא בגובהה. ישנה טענה כי עיבוי החוליה יכול לנבוע גם משינויים דגנרטיביים ( אוסטאופיטים), והוא לאו דווקא מעיד על חוזקה של העצם.

ניכר כי הצפיפות בלומבר ובירך השתפרה בגלל העמסה אקסיאלית שבהתבצעה בקפיצות. לעומת זאת, בשורש כף היד לא הופעל עומס ספציפי ( בוצעה רק לחיצת חזה, ולא פרונציה-סופינציה), ולכן נראתה שם ירידה ב-BMD.

לסיכום, הדבר החשוב שציינו החוקרים הם אחוזי הנשירה היחסית נמוכים שנבעו לדבריהם מן האטרקטיביות של התוכנית.

 

מאמר מספר 4-“resistance training over 2 years increases bone mass in calcium-replete postmenopausal women”:

 

ההבנה שעצם עוברת אדפטציה לפעילות גופנית ובעיקר לעומס המופעל עליה היא קריטית להבנת מחקר זה.

” the greater strain magnitudes and unusual strain distributions provide the most effective stimulus for bone formation…”

התגלה כי תוכנית המעודדת עבודה על כוח מירבי (לא על סיבולת) היא זו המשפרת את מסת העצם בירך ובאמה.

 

” the effect of strength training were specific to the site of loading..”

נבחנו 3 קבוצות: 1) לשיפור הכוח המירבי

2) לשיפור יכולת קרדיווסקולרית

3) ללא פעילות (קבוצת ביקורת).

המקומות שנדגמו על מנת לבחון צפיפות עצם: ירך, עמוד שדרה לומברי, צד רדיאלי של האמה. הם נבחנו ברנטגן כל 6 חודשים.

המדד שהשתמשו בו נקרא: metabolic eqivelant. זוהי האנרגיה הנצרכת בכל פעילות במשך היום.

לכל האנשים ניתן 600mg קלציום ביום.  

תוכנית האימונים:

• קבוצת הכוח- חימום קל, 30 דקות של פעילות כוח ( 3סטים של RM8), לאורך שנתיים הלכו והעמיסו על הנבדקים בהתאמה לשיפור בכוח.
• קבוצת הכושר האירובי- התאמנו בתחנות: 40 שניות בכל תחנה עם 10 שניות הפסקה בין תחנה לתחנה. לא העלו את המשקל באופן משמעותי לאורך השנתיים של המחקר. בנוסף, הם ביצעו גם פידול על אופני כושר ב-150 פעימות דופק לדקה.

התרגילים שנבחרו:

• כיפוף ויישור שורש כך היד
• כפיפה ופשיטה של המרפקים
• כיפוף ויישור בירך
• פשיטת כתף

תוצאות:

אחוזי הפרישה היו גבוהים בייחוד בקבוצה האירובית. הסיבה של האנשים הייתה:” חוסר זמן”. ההיענות העיקרית הייתה רק ב-6 החודשים הראשונים למחקר.

השיפור היחידי שנראה היה ה- intertrochanter site ( ירך), ה-BMD בשאר הגוף רק ירד).

לא נמצא כל קשר בין ההיענות לפעילות הגופנית לבין מספר שנות אימון , שנים של הימצאות במנופאוזה ו\או משקל הגוף.

על פי התאוריה של פרוסט ישנו  minimum effective strength שהוא המשקל המינימלי שיש להפעיל על הגוף על מנת שתיווצר בנייה של עצם.

 אם כך, לא מספיקה הספציפיות של העומס במקום מסוים אלא צריך להיות גם עומס הולך ועולה שיהיה משמעותי כלפי אותו איזור ואותו אדם.

חסרונו העיקרי של המאמר: לא השתמשו בשום מדד שהעריך את מידת האינטנסיביות של המאמץ. לא שאלו אנשים לרמת מאמץ סובייקטיבי וכן לא מדדו את רמת המאמץ במדדים אובייקטיביים.

 

נמצא כי אצל האנשים הפעילים פחות מלכתחילה (לפני המחקר), שינוי קטן בעומסים לא השפיע (כמוה כחוסר פעילות). לעומת זאת, העמסה גדולה כמו strain threshold (העמסה משמעותית הולכת וגוברת) היא זו שמביאה לאוסטאוגנזיס.

 

ממצאים חשובים נוספים:

• במחקר זה לא השתפר ה-BMD בשורש כף היד משום שבוצעו בו תנועות כפיפה ויישור ולא סופינציה ופרונציה.
• צפיפות העצם במפרק הירך השתפרה וזאת משום שבוצעה לחיצת רגליים ולא רק הרחקה וקירוב של הירכיים. (היה לחץ דחיסתי- אקסיאלי על הירך).
• במחקר זה לא נמצא שיפור בצפיפות בעצם העמוד השדרה הלומברי , זאת משום שלא הייתה העמסה אקסיאלית עליו. (לא בוצעו פשיטה וכפיפה של הגו).

מדוע קבוצת הכושר האירובי לא השתפרה?

הם ביצעו מספר חזרות רב, בדומה להעמסה בחיי הים-יום, וזו לא תרמה כלל לאוסטאוגנזיס.

הפידול בישיבה הוא לא בנשיאת משקל, ולכן הוא תרם לכושר האירובי אך לא לשיפור ב-BMD.

הפעילות הקרדיוווסקולרית היא נחוצה לשמירה על יכולת אירובית, אך מבחינת שימור מסת העצם היא יכולה להחליף פעילויות יומיומיות רק אם היא בנשיאת משקל (הליכה). אם רוצים שפעילות אירובית תשפר את מסת העצם, צריך שהיא תהיה באימפקט גבוה ( ריצה , קפיצה, עלייה נמרצת במדרגות).

 

מאמר מספר 5-” impact of a 12-month exercise program on the physical and psychological health of osteopenic women”:

 

מטרה כללית: לבחותן את ההשפעה של פעילות גופנית על מצבן הפיזי והנפשי של נשים אוסטאופורוטיות.

במחקרים קודמים לא בודדו את השפעתה של הפעילות הגופנית מהשפעות גנטיות, הורמונליות ותזונתיות, לכן קשה מאוד להעיד על חלקה של הפעילות הגופנית במניעת אוסטאופורוזיס.

מלבד הפן הפיזיולוגי-פונקציונלי של מניעת שברים עתידיים, יש להתייחס גם לפן הפסיכולוגי ( השינויים המתרחשים בכושר הכללי ותרומתם ל-well being ולאושרו של האדם).

במחקר זה פעלו בשני מישורים: האחד, תוכנית אימון קבוצתית והשנייה, סמינרים חינוכיים של הסברה בנושאים כמו: גורמי סיכון, תזונה, טיפולים רפואיים ומניעת נפילות.

 

תוכנית האימון:

3 פעמים בשבוע, שעה בכל פעם. היו נוכחים שני מדריכים על מנת לתת יחס אישי.

המשתתפים יכלו לבחור מתי הם מעוניינים לבוא (בוקר\אחרה”צ\ ערב).

בכל קבוצה היו 13-22 איש:

• 10 דקות חימום של גמישות ופעילות מתונה.
• 25 דקות הליכה ( שהוחלפו פעם בשבוע בריקוד אירובי- בשביל הגיוון!)
• 15 עליות וירידות ממדרגה ב- 60-70% מהדופק המקסימלי.
• 10-15 דקות של פעילות איזומטרית שרירית בישיבה, עמידה ובשכיבה על הבטן. התרגילים ערבו את חגורת הכתפיים, גפיים עליונות,גב ובטן. להעלאת ההתנגדות השתמשו בגומיות ובמשקולות.
• 5 דקות של רגיעה: פעילות לשיווי משקל וקואורדינציה.

במחקר זה, נמצאה עליית מסת עצם במעוד השדרה הלומברי, אך לא בצוואר הירך וזאת מ-2 סיבות:

• רוב ההעמסה הייתה אקסיאלית.
• בעמה”ש הלומברי העצם היא 65% טרבקולרית ויש בה מטבוליזם גבוה. לעומתה, העצם במפרק הירך היא 75% קורטיקלית , לכן יש בה פחות מטבוליזם והיא מגיבה פחות לטיפול.

” (exercise) increasing the well-being of millions of women currently suffering from the disease, the possible resulting reduction in treatment costs could lighten the considerable financial burden placed on society…” (Gauthier et al.)

העלויות הנמוכות של הפעיות הגופנית לעומת טיפול תרופתי –הורמונלי הן אלה שגורמות לחברה לבחור בטיפול זה. ( למרות זאת, נמצא כי השילוב באידיאלי הוא בין ויטמיןD , קלציום ופעילות גופנית).

 

שונה ודומה בין המאמרים:

 

דומה:

• כולם מצדדים בהשפעתה החיובית על מדדים קרדיווסקולריים ומדדים של כוח מירבי- אלה יכולים למנוע נפילות ולשפר את הסיבולת היומיומית.
• לפעילות גופנית ישנה השפעה על האושר וידת הסיפוק בחיי היום-יום.
• כולם הסכימו על site specific ( העמסה לפי צירים הספציפיים לכל מפרק ומפרק)
• כולם הסכימו שהעומס צריך להיות משמעותי לגבי אותו מפרק ולגבי אותו אדם.
• Weight bearing exercise איננה מספקת, אלא צריך העמסה שהיא מעבר למשקל הגוף על מנת ליצור היווצרות של עצם.
• כל המחקרים נבדקו בנשים בלבד.
• בכל המחקרים יצרו עניין כלשהוא בתוכנית האימונים: גיוון בתרגילים, שילוב פעילויות כוח עם גומיות ומשקולות, מתן סוגים שונים של פעילות אירובית: קפיצה, הליכה, קפיצה בחבל, עליית מדרגות, ריקוד אירובי). המחקרים שבהם הייתה ההיענות הגבוהה ביותר היו אלה שהיה בהם גיוון רב בתוכנית האימונים.
• אם נתנו פעילות הבייתה, השתמשו ביומן המתעד את הפעילות.
• כולם הסכימו כי ההיענות תלויה בשני מדדים: מידת העניין שנוצרה בתוכנית (גיוון, אווירה חברתית) והאפשרות להתאים את ההגעה תוכנית לשעות וימים הנוחים לנבדק ( שעה ביום).

שונה:

• התרגול הגופני בכל מחקר היה שונה: תרגול אירובי משולב בעליית מדרגות, תרגול נגד עומסים גבוהים (מעט חזרות עם הרבה משקל), עומסים נמוכים עם הרבה חזרות (ללא העמסה העולה בהדרגה).
• שוני במספר הפעמים בשבוע שנדרשו הנבדקים לתרגל (נע בין פעמיים בשבוע ל-6 פעמים בשבוע).
• הרוב המחקרים (מלבד אחד), לא נראתה עליי ב-BMD לומברי, וזאת משום שההעמסה כנראה לא התאימה לציר התנועה ו\או לא הייתה בעומס המספיק.
• שוני במשך האימון בכל פעם (מ-20 דקות עד שעה).
• אורך המחקרים היה שונה (מ-6 חודשים ועד 3 שנים), אך נמצא כי השינויים העיקריים (עלייה ב-BMD, אחוזי נשירה ) התרחשו בין 12 שבועות ל-14 חודשים במחקרים הארוכים ביותר.
• חלק מהמחקרים בדקו נשים המנופאוזה (כאשר הן סובלות מאוסטאופורוזיס סימפטומתי) וחלק אחר בדקו נשים לפני המנופאוזה כאשר הן מצויות בקבוצת סיכון אך מסת העצם שלהם עדיין שמורה.
• רק מחקר אחד שקראנו היה רנדומלי.
• גודל המדגם השתנה ונע בין 38-145 נשים.