, ,

שיקום רצפת האגן לנשים או למה אני דולפת?

שיקום רצפת האגן לנשים או למה אני דולפת?

 

דמייני שרק ילדת , שאת בהריון או שבדיוק נכנסת לגיל המעבר ,

או שחלית בקורונה והשתעלת במשך חודש,

פתאום התעטשת, קפצת או הרמת משהו ו… גילילת שאת דולפת שתן, 

באותו רגע את נלחצת ואת צודקת- מערכת השתן שלנו אמורה לאגור שתן וגם לאפשר לנו להתרוקן בסיטואציות בהן אנו חושבים שמתאים להתרוקן בהן,

ואולי עשיתי לעצמי נזק כשקפצתי?

את פותחת גוגל או פייסבוק ומגלה שאולי רצפת האגן שלך חלשה ואת פשוט צריכה לחזק אותה,

ואולי הדליפה לא נובעת מחולשה אלא מבעיה בקואורדינציה בין שרירים שונים ואולי בכיווץ יתר של שרירי רצפת האגן- איך יודעים?

אחת הבעיות עם שרירי רצפת האגן היא שלא רואים אותם כמו יד ורגל, שהיא נחבאת אל העין וקשה לזהות אותה, קשה להיות בטוחה האם היא נמצאת בהרפיה או בכיווץ ובכלל- מה בכלל מתכווץ?

ישנם גם מצבים רפואיים שיכולים להביא לדליפה כמו לדוגמא דלקת בדרכי השתן או שינויים הורמונליים הנובעים מגיל המעבר או בעיה באיברים הסמוכים לשלפוחית השתן ( מערכת העיכול או המין).

בשלב ראשון ממליצה לך להתייעץ עם רופא (גניקולוג או אורוגניקולוג) שינחו אותך לגבי מקור הבעיה, במידה ולא זוהתה בעיה רפואית ברורה את מוזמנת לקבוע תור אצלנו-

אנחנו פיזיותרפיסטיות רצפת האגן בודקות וגינלית על מנת לראות באופן הטוב ביותר את השרירים שמקיפים את החלק התחתון של האגן וגם את השרירים הסמוכים- אנחנו בודקות את רצפת האגן בדומה לשרירים אחרים אותם אנו בודקות- כוח, תחשוה, קואורדינציה, תונוס שריר ועוד…

פני אלינו- 054-4445576

 

,

עצירות כרונית אניסמוס

דיסנרגיה ואניסמוס של רצפת אגן

מערכת רצפת האגן בגברים כוללת קומפלקס של שרירים, רצועות, עצבים וכלי דם.

רצפת האגן היא "הקיר" התחתון של הבטן. מתחילה מאחור סביב הישבן דרך המפשעה ועד הפין.

רצפת האגן בגברים

שרירי רצפת האגן משמשים כסוגרים רצוניים של השתן והצואה, זאת אומרת, סוגרים שאנו שולטים בהם כמו למשל כאשר מתאפקים כשיש גזים בבטן שמאיימים לצאת בדיוק כאשר אנו בארוחה משפחתית…

נוסף אליהם ישנם גם סוגרים לא רצוניים. במערכת השתן הסוגר נמצא בצוואר השלפוחית (בקצה התחתון בדיוק ביציאה אל השופכה), ובמערכת הצאייה בקצה המרוחק ממש לפני פי הטבעת (הם בנויים כמין שתי טבעות צמודות, אחת חיצונית ואחת פנימית).

במצב מנוחה ישנו לחץ בסיס של הסוגרים על מנת שלא נטפטף שתן או צואה. 

כיצד מודדים את הכח של שרירים אלו ואת תקינותם?

מנומטריה זו בדיקה מאוד נפוצה לבדיקת לחצים ברקטום. בבדיקה, קטטר בלון מוכנס דרך פי הטבעת לרקטום ומנפחים אותו לאט. תוך כדי, נמדדים לחצים של הסוגרים בזמן מנוחה, בזמן כיווץ של הסוגרים ובזמן דחיפה/שחרור לדמות התרוקנות.

כאן בתמונה ניתן לראות לחץ בסיסי של הסוגרים בצבע צהוב:

עצירות כרונית - אניסמוס

כאשר המטופל מתבקש לבצע כיווץ רצוני של רצפת אגן כמו בעצירת שתן (התאפקות) נראה את הלחץ בבדיקה עולה והצבע משתנה מצהוב ל סגול:

הסבר על עצירות כרונית

התרוקנות צואה תקינה מתרחשת כאשר מספיק צואה נאגרת ברקטום- הרקטום הוא מין "שק" שרירי שמסוגל להתרחב. כאשר ישנה כמות של כ 60 סמ"ק צואה בממוצע, חיישנים על גבי הרקטום מאותתים למח שזה הזמן להתרוקן.

במצב תקין, מתיישבים באסלה, הסוגר הלא רצוני והסוגר הרצוני נפתחים/משתחררים, הרקטום מתכווץ יחד עם עזרה קטנה של לחץ מהבטן והצואה יוצאת. זו התרוקנות אידיאלית.

אחד המצבים הפתולוגיים של התהליך נקרא אניסמוס או דיסנרגיה של רצפת אגן.

במצב זה, כאשר הרקטום "מאותת" למח שכעת יש צורך להתרוקן, הרקטום מתכווץ כדי לדחוף את הצואה החוצה, אולם, במקום שהסוגרים ייפתחו כתגובה לעלייה של הלחץ – הם נסגרים. זו דיסנרגיה של רצפת אגן.

ניתן לראות בתמונה הבאה, נצפה שבזמן התרוקנות הלחץ בסוגר יהיה צהוב לכיוון ירוק/כחול (ירידה), אולם, הוא עולה וזה מתבטא בצבע אדום:

עצירות כרונית

במצב החמור יותר, כאשר מתרחשת החסימה הזו, הבטן מפעילה לחץ גדול יותר כדי לעזור לרקטום להתרוקן, הסוגרים מרגישים עליה נוספת בלחץ שמופעל עליהם – ומתכווצים עוד יותר!!  – מצב זה כבר נקרא אניסמוס.

התופעה הנ"ל בדרך כלל מלווה בכאבים כרוניים ובאי נוחות גדולה בעיקר בזמן ישיבה ממושכת.

התסמונת מאופיינת בקרב המאובחנים עם תסמונת המעי הרגיז  IBS וגברים בגיל השלישי.

 

מה ניתן לעשות:

תזונה – מומלץ לשמור על תזונה המאפשרת התרוקנות קלה ככל הניתן, יש להקפיד על שתייה מרובה ומספקת שמאפשרת ריכוך של הצואה.

מאכלים קלים לעיכול עם סיבים שמקלים על העיכול.

הפחתה של פחמימות מורכבות.

לעיתים, יש צורך בהוספה של משלשלים כגון נורמלקס וכו' שמקלים על היציאות.

פעילות גופנית – חשובה מאוד לגוף לשיפור חילוף החומרים, היא עוזרת בפריסטלטיקה (תנועה של המעיים) שעוזרת בדחיפת האוכל ועיכולו. הליכה היא פעילות מומלצת מאוד לסובלים מהתופעה.

פיזיותרפיה לרצפת אגן – טיפולי פיזיותרפיה הוכחו יעילים מאוד בשיפור התסמינים הנ"ל.

בטיפול, המטופל לומד כיצד לשחרר את הסוגר בזמן עלייה של מאמץ בבטן.

בטיפול נעזרים במכשיר ביופידבק באמצעותו ניתן ללמד את המטופל כיצד יש לסנכרן בין הסוגרים לעליה/ ירידה בלחץ וכך ללמוד כיצד לשחרר/להרפות את שרירי רצפת האגן.

אלקטרודה קטנה ומשדרת מדידת לחצים מפי הטבעת אל מסך. המטופל מתרגל שחרור וכיווץ ורואה את ההתקדמות שלו במסך. כך ניתן לתרגל במנחים שונים ובעומסים עולים ולקדם את המטופל. הטיפול אינו כואב ויעילותו רבה מאוד והוכחה במחקרים רבים.

כאן בתמונה ניתן לראות כיצד מטופל הסובל מעצירות תפקודית מתרגל הפחתה של הלחץ בסוגר הרקטום (צבע אדום) לעומת הלחץ הבסיסי (בצבע ורוד) על מנת להתרוקן בכמה שפחות מאמץ:

 

לקריאה נוספת:

Kuijpers, H.C., Bleijenberg, G. The spastic pelvic floor syndrome. Dis Colon Rectum 28, 669–672 (1985)

Mulak, A., Paradowski, L. Anorectal function and dyssynergic defecation in different subgroups of patients with irritable bowel syndrome. Int J Colorectal Dis 25, 1011–1016 (2010)

Pierre Paré, Ronald Bridges, , "Recommendations on Chronic Constipation (Including Constipation Associated with Irritable Bowel Syndrome) Treatment", Canadian Journal of Gastroenterology and Hepatology, vol. 21, Article ID 848706, 20 pages, 2007. 

 

,

רצפת האגן, ריצה, רכיבה על אופניים ומה שביניהם

מי שמכיר אותי יודע שאני לא נלהבת להמליץ לאנשים לעשות ספורט שהם לא אוהבים או לא מתחברים אליו- הסיכוי שאדם יתמיד במשהו שהוא לא אוהב הוא קטן ביותר בטווח הרחוק.

אז למה שחובבת ריצה מושבעת תבחר ברכיבה על אופניים?

למה שחובבת משקולות והנפות תבחר לרוץ?

למה שחובב שחייה יגיע לאולם קרוספיט?

אז התשובה היא שזה משרת תקופה מסוימת או צורך מסוים (אני אסביר אז לא לדאוג).

בוא ניקח מצב של הריונית שמתאמנת כרגיל בריצה ובחדר הכושר, בשבוע 29 היא מרגישה כובד נרתיקי ויש לה אי נוחות משמעותית ברצפת האגן שלה (או שהיא דולפת), מיד היא עוברת להליכה אבל אחרי שבועיים זה גם מכביד עליה- מה כדאי לה לעשות?

כאילוץ היא מגיעה לאימון ספינינג בחדר הכושר (מה שחשבה שלעולם לא תעשה) ופתאום היא מרגישה עם זה בטוב- האגן סימטרי, יש תמיכה של הכסא לרצפת האגן ואין כובד נרתיקי ואז- היא מצליחה אפילו לשמור את עצימות האימון.

עוד דוגמא היא המצב בו שחיין מרגיש שקשה לו לשבת על הרצפה עם הילדים , שקשה לו להרים אותם כמו שפעם והוא מחליט לבוא להתאמן בקרוספיט- לשפר טווחי תנועה ולהתחזק כנגד משקלים הולכים ועולים.

אז ספורט אחד בעצם יכול לשרת אותנו בתקופה שבה הספורט המועדף עלינו לפעמים לא יכול לשרת אותנו…הרבה נשים שואלות אותי מה יש להן לעשות כל עוד הן דולפות- איך ירוצו? איך יקפצו בחבל?

אז יש עוד דרכים להעלות את הדופק עד שרצפת האגן תתחזק- בזמן שהיא מתחזקת יש לכן זמן להיפתח ולהכיר סוגי ספורט אחרים שיכולים לשרת אותכן בינתיים עד שנפתרת הבעיה.

 

רוצות להתאים לעצמכן סוג ספורט שישרת אותכן?

צרו קשר: https://rotem-soll.co.il

, ,

קרוספיט ורצפת האגן

דמיינו לעצמכם חבורה של 30 אנשים (נשים וגברים) זורקים כדורים באוויר, מטפסים על חבלים ומגלגלים צמיגים…משוגעים? נכון?

נכנסים לאולם אחד גדול, בלי מזגן, בלי מזרונים מרופדים, הכל פשוט ו… מפחיד למי שלא מכיר.

נשמע לכם מוכר? כן, זה קרוספיט.

לפני כ-13 שנים השיטה מגיעה ארצה ועושה "עלייה", שיטת ה-BOOT CAMP המבוססת על תנועות תפקודיות הלקוחות מחיי היומיום שלנו, בקבוצה אחת שנותנת את המוטיבציה לבוא ולהתאמן ובסרגל מאמצים עולה- סרגל מאמצים כזה שאנחנו יכולים גם להשתפר בו וגם לראות את השיפור בעצמנו.

אז איפה הבעיה? יש המון מיתוסים הקשורים לנשים וקרוספיט כמו "אל תרימי כבד- יצנח לך הרחם", "זה לא בריא להרים כבד",  "בחיים האמיתיים אנחנו לא מטפסים על חבלים" ועוד מיתוסים שיצא לי לשמוע במרוצת השנים,

מודה שגם בקרב הפיזיותרפסיטים יצא לקרוספיט שם לא טוב של ספורט המעודד פציעות שקשה לטפל בהן…

אחד האתגרים הגדולים של המאה הזו הם לגרום לאנשים להתחיל לעשות אבל זה החלק הקל- החלק הקשה הוא למצוא מה יגרום להם להתמיד- בקרוספיט יש הכל-

מוטיבציה קבוצתית- משפחתית, תרגילים שחוזרים על עצמם ומאפשרים לאדם לראות את השיפור הממשי (עלייה במשקלי העבודה, יותר מרחק ריצה, האימון נהיה קל יותר ועוד..)

אז מה הבעיה?

הבעיה היא תמיד עם ההיסחפות אחרי הקבוצה, עם ההסתכלות הצידה אל עבר אלה שעושים יותר ממך והרצון להגיע אליהם רק בקיצור דרך וללא עבודה קשה- שם גם מחכות בפינה הפציעות,

ומה עם רצפת האגן?

כשקשה לה או לא מתאים לה היא תגיד לכן! אם תתחילי להעמיס בהדרגה אז גם היא תוכל להסתגל לרמת מאמץ הולכת ועולה,

ומה בכל זאת הכללים? אם את מרגישה דולפת אז כנראה מה שאת עושה קשה מדי לרצפת האגן שלך , אתן דוגמא: אם את קופצת על קופסא גבוהה ואת דולפת- נסי לקפוץ על קופסא נמוכה, אם את קופצת בחבל 2 דקות ודולפת אז קיפצי דקה ותראי האם את עדיין דולפת.

אם את סובלת מכאבי אגן או צניחה בואי למפות את התרגילים הספציפיים שגורמים לך לתחושה של כאב או אי נוחות ונבצע את ההתאמות הנדרשות בתרגילים.

 

לסיכום- בואי להתחזק בקרוספיט- האימון הוא אימון הלקוח מהיום -יום שלך ומאפשר לך להתחזק ולשפר את כל מרכיבי הכושר הגופני- החל מקואורדינציה וכלה בכוח מתפרץ..

רוצה לדעת עוד על קרוספיט- פני לאחד הבוקסים באיזורך

 

,

אז מהו באמת תפקידו של הפיזיותרפיסט?

אז מהו באמת תפקידו של הפיזיותרפיסט?

אז בטח כואב לכם משהו ואמרו לכם לא פעם פשוט ללכת לפיזיותרפיסט,

הגעתם וראיתם שהוא עושה עיסוי אבל פיזיותרפיסט אחר לא, אחד נותן תרגילים והשני לא,

אז מה נכון באמת?

מה אנחנו באמת עושים?

אז קודם כל חשוב להבין שאנחנו כן מטפלים ונותנים מענה לבעיות שלד שריר: החל מגפיים עליונות ותחתונות, דרך כאבי גב, הפרעות ברצפת האגן, בעיות במפרק הלסת וגם…

הפרעות ממקור נוירולוגי: סחרחורות, הפרעות שיווי משקל , אחרי ניתוחים ואירועים מוחיים,

תפקיד חשוב נוסף הוא היכולת להרים "דגל אדום", כלומר לדעת להפנות לגורמים אחרים במידה והנושא לא בתחום טיפולנו- היכולת לזהות דגל אדום ולהרים אותו בזמן דורש מיומנות לא קטנה, תשאול מעמיק, בדיקה קלינית, קריאה של בדיקות הדמיה והמון ניסיון,

ואם גילינו שאין "דגל אדום"?

אז בדיוק כמו במוסך, בקוסמטיקה , בתזונה ובהיי-טק, לכל פיזיותרפיסט יש גישה טיפולית וגם "ארגז כלים" באמצעותו הוא מטפל בבעיה מהרגע שהוא מבין את המקור שלה,

אחד האתגרים הגדולים הוא שימור תוצאות לטווח רחוק והגעה למצב שבו המטופל לא צריך להישאר מטופל כל חיו אלא מקבל בעצמו כלים מהפיזיותרפיסט שיאפשרו לו להמשיך בחייו (גם לצד כאב),

לחלקנו יש כלים גם מעולם האימון הגופני, הפילטיס, חדר הכושר ועוד.. אנחנו משתמשים בכלים האלה כדי לאפשר למטופלים שלנו להמשיך בחייהם ולנהל חיים מלאים לצד הכאב (לפעמים אפילו ללמוד איך הכאב מתנהג),

ואחרון .. (מבטיחה) הוא נושא המניעה ,עליו יש גם הכי הרבה ויכוחים ועליו הכי קשה למצוא הוכחות חותכות,

במניעה נכללת ארגונומיה (ארגון סביבת עבודה), הסברה וחינוך (הכנה ללידה, חידוד ושיפור טכניקה) ואימון גופני…

אז אם נחזור להתחלה- עיסוי? גם? תרגילים ? גם… רק כשכואב? לא בהכרח ,

והאם כל הפיזיותרפיסטים משתמשים באותן גישות טיפוליות?  ממש לא.. וזה הרווח הנקי של המטופלים שלנו..

,

כאבים במפשעה – למה זה קורה לנו?

כאבים במפשעה- למה זה קורה לנו?

מתיחה במפשעה הינה פציעה נפוצה אצל ספורטאים ואנשים פעילים, בין 5% ל 18% מהאתלטים מדווחים שחוו כאב במפשעה שהגביל אותם מלבצע פעילות ספורטיבית במהלך הקריירה שלהם.

אצל אתלטים עם כאב כרוני במפשעה, בין 27% ל 90% נמצאו עם פתולוגיה נוספת. פציעה זו נפוצה בעיקר בענפי ספורט שדורשים בעיטות רבות, סיבובים או שינויי כיוון במהירות גבוהה.

בשל המורכבות האנטומית של מפרק הירך והמבנים הרבים שיש באזור הכאוב, פציעה זו קשה לאבחון ולא תמיד נדע לשים את היד על הגורם הבעייתי, לכן היסטוריית הפציעה והבדיקה הפיזיקלית, מקבלות משנה תוקף.

ראשית, עלינו להבין האם הכאב נובע מפציעה אקוטית או כרונית. שנית, עלינו לזהות את המבנה הפגוע, מכיוון שכאב יכול לנבוע ממבנים רבים כגון: מקרבי הירך, עצם הירך, אשכים ושרירי הבטן.

לדוגמא: בקע מפשעתי עלול לגרום לכאבים במפשעה או בירך (כאב מושלך).

גורמי סיכון:

– עיסוק בספורט הדורש שינויי כיוון מהירים.

– משחקי כדור.

– חולשת שרירי הירך (מקרבים, מרחיקים).

– פציעה קודמת במפשעה/ירך.

– העמסה לא הדרגתית.

-פעולות חוזרניות של מפרק הירך.

 

אז למה זה בעצם קורה ?

מפרק הירך בנוי בצורת כדור בתוך שקע (ball and socket). ראש עצם הירך מכוסה בסחוס מפרקי, ומונח בתוך האצטבולום (שקע בעצם האגן) שמכוסה בחלקו ההיקפי בסחוס. את מפרק הירך מקיפות 3 רצועות עיקריות, שמתחברות מעצם האגן לעצם הירך.

מסביב לאצטבולום, ישנו סחוס פיברוטי (קשיח יותר) שמקיף אותו, שנקרא לברום, והוא מהווה חלק נוסף בייצוב המפרק. כשאחד מהמבנים האלה נפגע יש לנו פציעה.

 

אז כיצד מטפלים?

בקרע אקוטי בצומת השריר/גיד, תכנית שיקום יחסית אגרסיבית יכולה להתאים, כמובן בהתאם לרגישות הכאב, בעוד קרע חלקי של הגיד באזור שבו הוא מתחבר לעצם האגן, ידרוש מנוחה יחסית טרם ביצוע תרגילים.

קריטריונים לחזרה לספורט הם החזרה של לפחות 70% מכוח השריר שהיה למטופל (בהשוואה לרגל השנייה או בהשוואה לכוח שהיה טרם הפציעה- לפי דיווח המטופל), וטווח תנועה מלא במפרק הירך, ללא כאבים.

שיקום מסוג זה יכול להימשך תקופת זמן של בין 4-6 שבועות, במתיחה אקוטית, ועד כ 6 חודשים במקרה של פציעה כרונית.

  • מחקרים מראים שחיזוק שרירי הירך והבטן נמצאו כיעילים לטיפול בכאבים במפשעה אצל ספורטאים.
  • תרגילי החיזוק צריכים לעלות בהדרגה מכיווץ סטטי דרך חיזוקים במנחים פונקציונליים ועד חיזוק בתרגילים בטווחי תנועה משתנים. 

במי שחווה  פציעה במפשעה, הסיכוי לפציעה חוזרת ביחס לשאר האוכלוסייה הוא כפול, לכן, שיקום הדרגתי, ספציפי ומותאם לספורט שבו הספורטאי עוסק, הוא חשוב בפציעות מעין אלו.

,

מיתוסים בנושא היפרדות ביטנית – דיאסטזיס רקטי

מיתוסים בנושא היפרדות ביטנית – דיאסטזיס רקטי

היפרדות היא בקע ומה שאני רואה ש"קופץ" עם הרמת הראש זה בעצם המעיים שלי.

מה שמתבלט היא רקמת חיבור ושריר ולא מעיים משום שהיפרדות היא בעיה שטחית ולא עמוקה כמו בקע (שהוא בעצם חור ברקמת החיבור שעוטפת את האיברי הבטן).

אסור לתרגל את שרירי הבטן חודשיים אחרי לידה בגלל ההיפרדות כי זה יכול להביא להחמרה.

בדיוק ההיפך הוא הנכון. ארגון המיילדות והגניקולוגיה האמריקאי ממליץ ע תרגול שרירי הבטן החל מהזמן המיידי לאחר לידה (48 שעות אחרי) וזה צריך להיות מותאם ליכולות והתחושות של האישה. המטרה העיקרית של התרגול המיידי היא השבת התחושה לשרירי הבטן והיכולת לגייס אותם על מנת לתמוך בהחלמה שלהם לאחר לידה.

 

בהריון, אסור לתרגל את שרירי הבטן כי זה מגדיל את הסיכוי להיפרדות.

גם לא מדויק, התרגול בהריון תלוי ביכולת שלך להפעיל את שרירי הבטן. אם את נושפת בשמן מאמץ ורואה ומרגישה שהבטן מתגייסת ומתהדקת לאחור- את במקום הנכון!!

אם כיווץ הבטן גורם לך לאי נוחות או כאב אז אל תוותרי על תרגול שרירי הבטן אלא בקשי מאיש מקצוע שיתאים לך תרגול מתאים לשרירי הבטן (שינוי בתנוחה, שינוי באופן הביצוע). לדוגמא: מאמן כושר שעבר הכשרה לאימון נשים בהריון ולאחר לידה.

 

הבטן נראית "הריונית" תמיד רק בגלל ההיפרדות.

לא, הנראות של הבטן תלויה ביציבה, באחוזי שומן, בבקעים נוספים שקיימים ובמשקל. ההיפרדות היא רק חלק מכל זה.

 

מזמינה אתכן להסתכל על שתי התמונות שצירפתי ולראות את גיוס שרירי הבטן בהריון עם הפעלה נכונה ועמוקה של שרירי הבטן וללא הפעלה מותאמת.

היפרדות ביטנית – דיאסטזיס רקטי דיאסטזיס רקטי

,

סקירת ספרות בנושא פיברומיאלגיה

סקירת ספרות בנושא פיברומיאלגיה

מהי פיברומיאלגיה?

תסמונת כרונית (Central pain syndrome) הכוללת בתוכה כאב מפושט, הפרעות שינה, עייפות, ירידה קוגנטיבית וסימפטומים סומטיים נוספים. ההשפעה על איכות החיים ברורה וניכרת והיא כוללת קשת נרחבת של סימפטומים , בין השאר: דיכאון, חרדה והימנעות, כאבי ראש ומיגרנות.

השכיחות בארה"ב היא 2% באוכלוסייה (כמעט 5 מליון אנשים). מבחינה מגדרית ישנה תחלואה מובהקת בקרב נשים (3.4% לעומת 0.5%) כששיא התחלואה היא בגילאי 70-79. בהשוואה לאוכלוסייה בריאה, נשים עם פיברומיאלגיה הן פחות פעילות פיזית ויש להן ירידה תפקודית בגיל מוקדם יותר הבאה לידי ביטוי בקשיים בתפקוד יומיומי. 2% מהחולות הן ספורטאיות, מה שמעיד על כך שהחולות במחלה בהחלט יכולות להיות אקטיבית מבחינה פיזית אך הן אינן עושות זאת (מעלה את השאלה מדוע כמובן).

הפיברומיאלגיה שכיחה באנשים הסובלים מהפרעות אוטואימוניות ויש לה אתיולוגיה גנטית וסביבתית. ישנם כמה טריגרים המלווים את ההתפתחות של פיברומיאלגיה(בדומה ל- Chronic Fatigue Syndrome): טראומה פיזית או ריגשית ומצבים דלקתיים הכוללים זיהום וירלי או בקטריאלי (26% מהחולים מצביעים על אירוע ספציפי שבעקבותיו הופיעו סימפטומים אקוטיים האופייניים לפיברומיאלגיה). 

לדוגמא: נמצאה שכיחות גבוהה של פיברומיאלגיה בקרב אנשים שהיו חולים בצהבת מסוג C, למרות שאינזימי הכבד נמצאו תקינים. בנוסף, נמצאה שכיחות גבוהה של פיברומיאלגיה בקרב אנשים עם Lyme disease ועם איידס.

ישנן גם השפעות מתקדמות יותר שנחקרו בתחום הגנטיקה והאפיגנטיקה. בשנת 2019 D'Angelli מציינת כי נמצא גן המזוהה עם התפתחות של כאב כרוני. כלומר, מי שנשא של אותו גן הוא ב-50% יותר סיכוי לפתח כאב כרוני. המוטציה הגנטית משפיע על סף הכאב והיכולת האנלגטית של אותו אדם באמצעות השפעה על תעלות סידן, רצפטורים מסוג מיו לאופיואידים ורצפטורים לGABA (רצפטור אינהיביטורי לכאב).

לצד ההשפעות הגנטיות (פרדיספוזיציה) ישנן גם השפעות סביבתיות שנחקרו בהקשר של התפתחות המחלה. במיוחד נחקרו אירועי חיים טרגיים (פיזיים וריגשיים) הידועים כמשפיעים על ההתבטאות הגנטית (בדומה להתפרצות סוכרת סוג 2 באנשים שחוו טראומות או חווים אורח חיים אינטנסיבי הכולל בתוכו מתח רב). במבוגרים, אירועי חיים טראומתיים משפיעים על מנגנונים נוזיספטיביים של כאב על ידי הורדת סף הכאב והגדלת הסיכון להיווצרותו של כאב כרוני. בנוסף, נמצא כי הציר ההיפותלמי (HPA Axis), גם הוא מושפע מאירועי חיים שונים ויכול ליצור תגובה לא מספקת לחשיפה לכאב (יכולת התמודדות ירודה באמצעות מנגנוני כאב שונים). טראומה מינית בנשים היא המקושרת ביותר לסטרס שגרם לפיברומיאלגיה. 

השינויים ב-HPA Axis  משפיעים גם על הרכב המיקרוביום במעיים (בתגובה לשינוי המיקרוביום, ישנו שחרור של מנגנונים טוקסיים- מטבוליים במוח) וגם על מנגנונים נוירופיזיולוגיים כמו ירידה ב- Hypothalamic corticotropin Releasing Hormone, עלייה בסבסטנס P  וגלוטמט בנוזל הספינלי (csf).

ברמה המיקרוסקופית, ישנו חוסר תפקוד של המיטוכונדריה שמסביר את הרגישות לכאב, כאבי שרירים ונקודות טריגר . הגורם המשפיע העיקרי על תפקוד המיטוכונדריה הוא הרכב המיקרוביום.

Tender points– איזורי כאב מוגדרים ומרוכזים המביאים לכאב מקומי או מפושט והיווצרות של ספזם שרירי באזורים סמוכים. הכאב יכול להיות מלווה גם בדלקת מקומית אך לא מחויב במציאות.

הפתופיזיולוגיה הולכת ומסתבכת כאשר מוצאים שרמות הסרוטונין ונוירוטרנסמיטורים נוספים משתבשים גם הם באנשים עם פיברומיאלגיה. הדבר מסביר את הקומורבידיות של פיברומיאלגיה עם הפרעות מצב רוח.

מנגנוני הכאב : סנסיטיזציה מרכזית, פגיעה במסלולי אינהביציה לכאב, ירידה בסף הכאב, שינויים בהרכב הכימי- נוירולוגי של הסינפסות הגורמות להיווצרות פוטנציאל פעולה המביא לכאב.

 

הטבלה הבאה מראה את התחלואה הצולבת השכיחה בפיברומיאלגיה:

אימון גופני ופיברומיאלגיה

התחום נחקר כבר 25 שנים. נמצא כבר במחקרים קודמים שפעילות אירובית וחיזוק תורמות שתיהן למודולציה של הסימפטומים. בין התחומים שנבדקו היו: יוגה, טאי צ'י , הליכה נורדית וטכניקות של ויברציה מסוגים שונים. יחד עם זאת, שאלות רבות נותרות בלתי פתורות: מהי הפעילות הגופנית הנכונה בשביל אותן חולות ? מה הכי אפקטיבי כלפי הסימפטומים? מה צריכה להיות האינטנסיביות של המאמץ? מה ההשפעות שיש לצפות להן כתוצאה של הפעילות הגופנית? 

המחקר הראשון (RCT) שפורסם בנושא פיברו' ופעילות גופנית היה בשנת 1988. מאז בוצעו עוד מחקרים רבים הנוגעים לפעילות במים, גמישות , כוח, תוכניות אימון מגוונות, מדיטציה ועוד. מבחינת תוצאות, נמצא כי פעילות במים איננה עדיפה על זו ביבשה וכי יש עדיפות עליונה לפעילות אירובית (במיוחד כלפי עוצמה ותדירות של הסימפטומים). המעניין הוא שאחוז הנשירה של המטופלות ממחקרים העוסקים בפעילות גופנית היא 22% המהווה אחוז משמעותי מהמשתתפות. עולה השאלה מדוע .

מטה אנליזה שמסכמת מספר מחקרי RCT, מראה את התוצאות הבאות:

,

פעילות גופנית בחולים עם אהלרס-דנלוס

  1. מבוא

תסמונת אהלרס דנלוס (Ehlers-Danlos syndrome-EDS) היא תסמונת תורשתית הפוגעת ברקמת  חיבור קולגנית. הפגיעה תיתכן בסינתזה או בהפרשה של קולגן ברקמות החיבור השונות. מבין כל ההפרעות הקשורות ברקמות חיבור היא הנפוצה ביותר בשכיחות של 1:5000 עד 1:10,000. שלושת התצורות הנפוצות של התסמונת הן: היפרמוביליות של המפרקים, רפיון של העור ופריכות של הרקמות. (Rombaut, Malfait, De Wandele, Cools, et al., 2011).

בעבודה זו אעסוק בשני מופעים של התסמונת: Eds-HT  (תסמונת של גמישות יתר) ובמופע השני הקרדיווסקולרי בו מתקיימת קריסה של המסתם המיטרלי עם הרחבה פרוקסימלית של האורטה.

המופע הראשון של המחלה המתאפיין בגמישות יתר תואר לראשונה על ידי Beighton   (1983( ולפיו קיימים מספר קריטריונים להארכה של גמישות יתר: א) פשיטה פסיבית של האגודל מעל ל-90 מעלות ,ב) כפיפה פסיבית של האגודל אל עבר האמה , ג) פשיטת יתר של המרפקים מעל ל-10 מעלות, ד) פשיטת יתר של הברכיים מעל 10 מעלות, ה) כפיפה לפנים של הגו בברכיים ישרות כאשר כל כף היד מגיעה אל הרצפה. (Villefranche, 1998).

איור 1: מבחן על שם Beighton

  • מופע קליני

המופע הקליני השכיח ב-EDS-HT  הוא כאבי מפרקים כרוניים, כאבים בגפיים, פריקות כתפיים או ירך. כמו כן, האיכות הירודה של קולגן מסוג 5 יכולה לבוא לידי ביטוי גם בהרניה סרעפתית שיכולה לגרור אחריה ניתוחים וכאבים ברום הבטן. בנוסף, עייפות היא סימפטום שכיח והיא נוכחת באופן משמעותי בחולים הסובלים מכאבים מפרקיים. (Bennett, Walsh, Moss, & Palmer, 2019)

המופע הקליני השכיח בקרב הסובלים מהתסמונת הלבבית הוא הקריסה של המסתם המיטרלי (Mitral Valve Prolapse). האבחון מתבצע בבדיקת אקוקרדיוגרפיה כאשר המטופל מתבקש לבצע ולסלבה ואז רואים האם בעת כליאת האוויר ועליית הלחץ התוך בטני אכן יש קריסה של המסתם המיטרלי. (Villefranche, 1998).

הודות לסימפטומים הרבים מהם סובלים החולים, הנוגעים לכל תחומי החיים, ישנה פגיעה אנושה באיכות חיים. במחקר איכותני שבדק את ההשפעות הפסיכוסוציאליות של התסמונת על החולים נבדקו מספר פרמטרים כמו: איכות חיים, עמדה כלפי מקצועות הבריאות ותפיסת המחלה. (Bennett et al., 2019).

החולים במחקר ציינו כי הם חשים פחד מתנועה, מושפעים מהסטיגמות בקרב מקצועות הבריאות (עקב כאבים בלתי עקביים שקשה למקמם) , חשים שהחיים שלהם מוגבלים וחסרי וודאות וכי כל דבר יכול להביא להחמרה במצבם.

הגישה הנפוצה בתחום כוללת פיזיותרפיה ופעילות גופנית, אך למרות זאת מדווחים החולים כי לעיתים טיפול זה מביא דווקא להחמרה בכאבים ובמצבם הכללי. (Bennett et al., 2019) .

  • גורמי סיכון

נמצאו 9 סוגים של אהלרס- דנלוס כאשר המאפיין את כולם הוא תורשה אוטוזומלית-רצסיבית. (Nourissat, Vigan, Hamonet, Doursounian, & Deranlot, 2018). לכל הסוגים, פרט לסוג החמישי יש מאפיינים של עודף גמישות (Hyperlaxity), לסוג השלישי (HT-EDS) אין מופע גנטי לכן מוסכם על ידי הקהילה המדעית כי האבחון הרשמי של ה-EDS-HT  הוא על פי סימפטומים קליניים בלבד. (Nourissat et al., 2018).

 

  1. פעילות גופנית בחולי אהלרס דנלוס

 

הפעילות הגופנית בחולים באהלרס- דנלוס נחלקת בספרות לשניים: האחת, זו המוכוונת לחולים עם המופע המפרקי (EDS-HT) והשנייה, זו המוכוונת לחולים עם התסמינים הקרדיווסקולריים (Vascular EDS).

המשותף לשני הסוגים הוא הפחד מתנועה ומה שמתואר על ידם כ"גוף הלא צפוי". בנוסף, החשש פן הפעילות הגופנית תביא להחמרה במצבם מביא אותם לחיות חיים יושבניים יותר. (Velvin et al., 2019).

במחקר איכותני שבדק מה חשוב לחולים הללו כאשר הם ניגשים אל הפעילות הגופנית, נמצא כי החשוב ביותר היא התקשורת עם הצוות הרפואי ומתן ההסברים בנוגע לפעילות הגופנית ואיך היא אמורה להתבצע, כולל ההשלכות החיוביות והשליליות שעלולות להיות לפעילות הגופנית על החולה עצמו. כל אלה הפחיתו את החששות מהפעילות הגופנית וגרמו לחולים להיות פחות יושבניים. (Velvin et al., 2019).

נקודה נוספת בהקשר של EDS-HT  היא כי מטופלים דיווחו כי הפעילות הגופנית אינה משפרת את רמת הכאב שלהם כפי שהיא באה לידי ביטוי בשאלוני איכות חיים. בנוסף, היכולת להתמיד בפעילות גופנית מסוימת הייתה תלויה במידת האמונה של החולה בפעילות. כלומר, אם החולה האמין שהפעילות הגופנית מחמירה את מצבו קרי שהוא יהיה חסר מוטיבציה לבצע אותה. (Simmonds et al., 2019).

 

2.2 כוח שריר

 

במחקר מקרה-ביקורת נבדקו 24 חולים באהלרס -דנלוס והושוו ל-24 בריאים. כוח נמדד בדינמומטר ידני ונבחן גם הקשר בין כוח שריר לבין MWT6 (6 Minutes walk test), CRT30 (30 seconds sitting rising test). בנוסף, נבחן הקשר בין כוח השריר לבין HAQ (Health assessment Questionnaire). (Scheper et al., 2017).

נמצא קשר בין כוח שריר לבין HAQ ( r=0.63, p‹0.001) , MWT6 (r=0.58, p‹0.001), CRT30 (r=0.67, p‹0.001). (Scheper et al., 2017). יחד עם זאת, חשוב לציין כי כוח השריר במחקר זה נמדד רק בגפיים העליונות באופן אובייקטיבי באמצעות דינמומטר ואילו כוח הגפה התחתונה לא נמדד באופן ישיר אלא רק באמצעות מבחנים קליניים שונים.

הירידה בכוח שריר מיוחסת בעיקר לירידה בכמות התנועה ולהגבלה בטווחי התנועה ולא באופן אורגני מהמחלה עצמה.

במחקר מקרה- ביקורת נוסף עקבו אחרי 2 קבוצות (חולי אהלר- דנלוס וקבוצת ביקורת) במשך 8 שנים. המדדים של כוח שריר נבדקו במערכת BIODEX © ובאמצעות בדיקות רנטגן להערכת צפיפות המסה השרירית. (Coussens et al., 2020). המדדים ששוקללו היו כוח מירבי, סיבולת שריר ושאלונים סובייקטיביים הנוגעים למאמץ שביצעו הנבדקים. נמצא הבדל משמעותי במדדי כוח שריר וסיבולת שריר, כוח השריר היה ירוד באופן משמעותי בקבוצת החולים באהלר-דנלוס בכל המדדים. (p‹0.007). (Coussens et al., 2020).

החוקרים ציינו כי אם ניקח לדוגמא את ההמסטרינגס ( Hamstrings) אז ניכר כי החיזוק השרירי צריך להיות מוכוון לשיפור יציבות מפרקית והפחתת כאבים משום ששריר זה ממלא תפקיד שוב בהעברת כוחות לגפיים התחתונות. יחד עם זאת, לא נמצא קשר בין עלייה בכוח שריר לבין ירידה בכאב. מגבלה משמעותית במחקר היא העובדה שלא בדקו את הקשר בין כוח שריר לבין תפקוד יומיומי כך שלא בטוח שהירידה בכוח שריר בהכרח משפיעה על התפקוד היומיומי וגם ההיפך הוא נכון. לראייה, באותו מחקר נמצא קשר בינוני-חלש בין HAQ (Health Assessment Questionnaire) לבין MWT6 ו- CRT30.(Scheper et al., 2017).

מחקר מקרה-ביקורת נוסף בדק את הכוח של שרירי הנשימה והנפח הריאתי בחולים עם מרכיב היפרמובילי, שכן נמצא כי ישנה ירידה של 77% בנפח הריאתי בחולים אלה.

הקבוצה שעברה אימון שרירי הנשימה שיפרה את ה-1FEV שלה ב-14% ואילו מבחן ה- MWT6 (  6 minute walk test) השתפר גם הוא ב-20% (p‹0.03) לעומת קבוצת הביקורת שלא עברה אימון. (Reychler, Liistro, Piérard, Hermanns-Lê, & Manicourt, 2019).

 

2.3 פרופריוספציה

 

המכניזם של הפגיעה  הפרופריוסטיבית המפרקית באהלרס -דנלוס עדיין שנוי במחלוקת לכן לא ברור האם הפעילות הגופנית צריכה להיות מוכוונת פרוריוספציה.

במחקר שבדק את ההשפעות המפרקיות הפרופריוספטיביות  באהלרס דנלוס נמצא כי המפרקים המושפעים בעיקר הם עמוד השדרה והברכיים. הפגיעה הפרופריוספטיבית מסבירה את ההפרעות בהליכה וביציבה בחולים אלה משום שלא תמיד ישנו קשר בין כוח שריר לבין הפרעה בהליכה או ביציבה. בנוסף ,ניכר כי מיישרי ומכופפי הברך הם הפגועים ביותר ובהליכה הביטוי הוא יישור יתר. (Engelbert et al., 2017).

בילדים עם אהלר דנלוס נמצאה גם חוסר יציבות מפרקים המלווה בפריקות או תת- פריקות של הברכיים, הקרסול והכתפיים. הקשר בין פרופריוספציה לבין פריקות הוכחה זה מכבר וברור כי הפעילות הגופנית צריכה להיות לא רק מוכוונת לשיפור הכוח השרירי אלא גם לשיפור אלמנטים מפרקיים פרופריוספטיביים . (Engelbert et al., 2017).

 

2.4 שיווי משקל

מחקר מקרה- ביקורת בדק חולי אהלר- דנלוס מול קבוצת ביקורת במדדים של שיווי משקל ומצא כי בחולי אהלר- דנלוס ישנו ליקוי משמעותי בשיווי משקל שבא לידי ביטוי ב-sway velocity (SV), Center of Pressure (COP) כפי שנמדד במערכת פוסטרוגרפית . (Rombaut, Malfait, De Wandele, Thijs, et al., 2011).

בנוסף, בדק מחקר זה גם את השכיחות של נפילות ופחד מנפילות ונמצא כי 45% מהחולים בקבוצת המחקר נפלו לפחות פעם אחת בחודש ולפחות 40% מהם נפלו מעל פעם אחת בטווח של שנה. (Rombaut, Malfait, De Wandele, Thijs, et al., 2011).

יחד עם זאת, טרם בדקו האם פעילות גופנית המוכוונת לשיפור של שיווי משקל ויציבות היא זו שמפחיתה כאב, משפרת שיווי משקל ומפחיתה נפילות בקרב חולי אהלר-דנלוס.

 

2.5 כלי הדם

לעיתים, הפגיעה בקולגן גורמת גם לפגיעה דיסאוטונומית שיש לה מופע קרדיווסקולרי. דפנות כלי הדם אינם תקינים והם פריכים ביותר ואפילו עלולים להיקרע. כתוצר של הפגיעה בכלי הדם מתקיימות תופעות של ירידה בלחץ דם, עייפות, עלייה קיצונית בדופק והתעלפויות.  (Scheper et al., 2017). סימפטומים אלה נצפו מגיל ילדות בילדים הסובלים מאהלר-דנלוס מה שמצביע על החשיבות בקיום של פעילות גופנית מדורגת המוכוונת לסיבולת לב-ריאה בחולים הסובלים מהמופע הספציפי הקרדיווסקולרי.

 

2.6 סוגי פעילות גופנית

במחקר חתך בו עקבו אחרי אפשרויות הטיפול בקרב חולי אהלר-דנלוס והשפעתן על רמת הכאב והמוגבלות בחיי היום- יום נמצא כי מעל 70% עברו ניתוחים, מעל 92% השתמשו במשככי כאבים ומעל 50% מגיעים לטיפול פיזיותרפי. נמצא כי רק 33% מהמנותחים מדווחים על תוצאות חיוביות ורק 63% המטופלים בפיזיותרפיה דיווחו על השפעה חיובית כתוצאה מהטיפול שכלל תרגילים נוירומוסקולריים, עיסוי וחימום .(Rombaut, Malfait, De Wandele, Cools, et al., 2011). מכאן כי טיפולים אלה נמצאו פחות יעילים לטיפול בחולים אלה כאשר בוחנים את הפרמטרים של רמת הכאב, צריכה של משככי כאבים ומדדי איכות חיים.

עולה השאלה מהו הטיפול ההולם בחולים אלה, איזו פעילחת גופנית מתאימה להם וכיצד מחליטים מה מתאים.

בסקירה שיטתית שבדקה את האפקטיביות של אימון גופני (שיפור כוח שריר וכושר גופני כללי) כללי מול אימון גופני ספציפי (מוכוון לפונקציה ספציפית או למפרק כאוב), נמצא כי אין הבדל בין השניים מבחינת השיפור בסימפטומים . בשני סוגי הפעילות הגופנית דיווחו החולים על שיפור בכאב (VAS), שיפור ביכולת הפרופריוספטיבית של הברך ביישור ושיפור בשיווי משקל. רוב המחקרים שהוזכרו בסקירה ציינו התערבות שנמשכה 6-8 שבועות. בתום תוכנית ההתערבות, רוב החולים דיווחו על שיפור באיכות חייהם, שיפור במרחק ההליכה, בכאבים מפרקיים והטבה בהשפעה הכללית של ההיפרמוביליות על החיים שלהם. (Palmer, Bailey, Barker, Barney, & Elliott, 2014).

בשאלה מהי סוג הפעילות הגופנית המועילה מבחינת כאב, איכות חיים ושיפור מדדי      ההיפרמוביליות, נמצא כי 34% העידו כי שחייה היא המועילה ואילו 32% דיווחו על הליכה כמועילה. (Palmer et al., 2014).

במחקר פיילוט שנערך על 12 נשים עם אהלר-דנלוס וערך 2.5 שבועות נבדק טיפול מולטידיספלינרי   בחולות אהלר-דנלוס. התוכנית כללה תרגילים לביצוע ביתי (סקוואט, הרמת אגן על כדור גדול, חתירה בישיבה כנגד גומייה, כפיפת בטן בשכיבה על כדור גדול, תרגילי יציבה ורצפת האגן, שכיבות שמיכה על קיר, הרחקת ירך בשכיבה על הצד) ובנוסף, פגישות עם רופא, התעמלות במים, הסברים על הטיפול הפיזיותרפי, הדרכה לשינה בריאה וקבוצת סיבולת .(Bathen, Hångmann, Hoff, Andersen, & Rand-Hendriksen, 2013).

השיפור לאחר 2.5 שבועות ניכר בכל המדדים והבולטים בהם היו ה- 13-TSK למדידה של קינזיופוביה (Z=-2.28, p=0.02), קיצור זמן העלייה במדרגות (Z=-2.9,p=0.004) וקיצור זמן ההליכה לאחור בטנדם (Z=-2.67,P=0.006). (Bathen et al., 2013). החיסרון הבולט היה שלא היה ניתן להפריד את ההשפעה של הפעילות הגופנית משאר ההשפעות אלא רק היה ניתן לבחון את התוכנית כמכלול אחד.

 

מחקר נוסף בדק את האמונות והעמדות של חולי אהלר-דנלוס כלפי פעילות גופנית. במחקר השתתפו 946 חולים (מעל 90% נשים) ונוסח שאלון הכולל 21 פריטים ובהם התיחסות לנושאים שונים הקשורים בפעילות הגופנית. (Simmonds et al., 2019). נמצא כי חולים שקיבלו עצה ותמיכה מפיזיותרפיסט ביצעו נפח גדול יותר של פעילות גופנית בשבוע (OR=1.75).

המדדים שנבדקו היו: "הפיזיותרפיסט כשותף", " תקשורת וידע", "חווית הטיפול ובטיחות". 78% דיווחו כי הפעילות הגופנית חשובה לאיכות החיים הכושר הכללי וניהול המחלה בטווח הרחוק, אך רק 40% דיווחו כי הפעילות הגופנית עוזרת  להם לנהל את הכאב. (Simmonds et al., 2019).

  1. סיכום הממצאים , מגבלות המחקר הקיים והצעות למחקר עתידי

ניכרת מגמה ברורה של עריכת מחקרים איכותניים העוסקים בתפיסת המחלה, תפיסת הצוותים הרפואיים המטפלים וזיהוי צרכים ייחודיים לחולים בתסמונת אהלר-דנלוס. ברור כי מעצם העובדה שהתסמונת פוגעת במערכות גוף רבות ובכללם המפרקים, כוח השריר, פרופריוספציה ושיווי משקל, קיים צורך לטפל באופן מולטידיסיפלינרי.

יחד עם זאת, מעטים המחקרים שעוסקים בתוכנית התערבות הכוללת פעילות גופנית בלבד, לכן קשה לאמוד את ההשפעה המדויקת של הפעילות הגופנית על התסמינים השונים של המחלה שצוינו מעלה. רוב המחקרים משלבים בתוכם גם מתן ידע על חשיבות הפעילות הגופני, טיפול פסיכולוגי, טיפול פיזיותרפי וטיפול תרופתי או ניתוחי.

בסוגיית הטיפול בכאב, ניכר כי פעילות גופנית איננה יעילה לטיפול בכאב בחולים אלה, אך למרות זאת, החולים מדווחים בשאלוני איכות חיים על הטבה משמעותית באיכות חייהם שאותה הם מייחסים לפעילות הגופנית. אין לדעת מה בדיוק השפיע על איכות החיים: האם זו ההדרכה הספציפית להתנהלות יומיומית שקיבלו מהפיזיותרפיסט, הטיפול התרופתי או הטיפול ההתנהגותי.

בעתיד יש להשוות בין סוגי אימון שונים (לא אימון כללי מול אימון ספציפי) המפעילים את השרירים באופן שונה, במיוחד בהקשר של הפחתת כאב. לדוגמא, אימון קונצנטרי לעומת אימון אקצנטרי לעומת אימון איזומטרי.

נקודה נוספת היא המחקר על הפעילות הגופנית לפי גיל. ישנם חולים במחלה שהאיתור שלהם מתקיים בגיל הילדות ואילו ישנם חולים שהמחלה מקבלת אצלם ביטוי בגיל הבגרות. עולה השאלה האם הטיפול צריך להיות שונה לפי הגיל כפי שהיא משתנה לפי המופע? . במחקרים קודמים ציינו כי החולים בגיל הילדות נוטים גם לעיכוב התפתחותי מוטורי שייתכן וניתן למתנו באמצעות פעילות גופנית. (Engelbert et al., 2017). יחד עם זאת, מעולם לא נבדקה אפקטיביות של פעילות גופנית לפי גיל המופע הקליני ולא ידועה ההשפעה על הכאב, שיווי משקל פרופריוספציה, כוח שריר ויציבות.

 

 

ביבליוגרפיה

Bathen, T., Hångmann, A. B., Hoff, M., Andersen, L. Ø., & Rand-Hendriksen, S. (2013). Multidisciplinary treatment of disability in ehlers-danlos syndrome hypermobility type/hypermobility syndrome: A pilot study using a combination of physical and cognitive-behavioral therapy on 12 women. American Journal of Medical Genetics. Part A, 161A(12), 3005–3011. doi:10.1002/ajmg.a.36060

Bennett, S. E., Walsh, N., Moss, T., & Palmer, S. (2019). Understanding the psychosocial impact of joint hypermobility syndrome and Ehlers-Danlos syndrome hypermobility type: a qualitative interview study. Disability and rehabilitation, 1–10. doi:10.1080/09638288.2019.1641848

Coussens, M., Calders, P., Lapauw, B., Celie, B., Banica, T., De Wandele, I., … Rombaut, L. (2020). Does muscle strength change over time in patients with hypermobile Ehlers-Danlos syndrome/ Hypermobility Spectrum Disorder? An 8-year follow-up study. Arthritis Care & Research. doi:10.1002/acr.24220

Engelbert, R. H. H., Juul-Kristensen, B., Pacey, V., de Wandele, I., Smeenk, S., Woinarosky, N., … Simmonds, J. V. (2017). The evidence-based rationale for physical therapy treatment of children, adolescents, and adults diagnosed with joint hypermobility syndrome/hypermobile Ehlers Danlos syndrome. American Journal of Medical Genetics. Part C, Seminars in Medical Genetics, 175(1), 158–167. doi:10.1002/ajmg.c.31545

Nourissat, G., Vigan, M., Hamonet, C., Doursounian, L., & Deranlot, J. (2018). Diagnosis of Ehlers-Danlos syndrome after a first shoulder dislocation. Journal of Shoulder and Elbow Surgery, 27(1), 65–69. doi:10.1016/j.jse.2017.05.028

Palmer, S., Bailey, S., Barker, L., Barney, L., & Elliott, A. (2014). The effectiveness of therapeutic exercise for joint hypermobility syndrome: a systematic review. Physiotherapy, 100(3), 220–227. doi:10.1016/j.physio.2013.09.002

Reychler, G., Liistro, G., Piérard, G. E., Hermanns-Lê, T., & Manicourt, D. (2019). Inspiratory muscle strength training improves lung function in patients with the hypermobile Ehlers-Danlos syndrome: A randomized controlled trial. American Journal of Medical Genetics. Part A, 179(3), 356–364. doi:10.1002/ajmg.a.61016

Rombaut, L., Malfait, F., De Wandele, I., Cools, A., Thijs, Y., De Paepe, A., & Calders, P. (2011). Medication, surgery, and physiotherapy among patients with the hypermobility type of Ehlers-Danlos syndrome. Archives of Physical Medicine and Rehabilitation, 92(7), 1106–1112. doi:10.1016/j.apmr.2011.01.016

Rombaut, L., Malfait, F., De Wandele, I., Thijs, Y., Palmans, T., De Paepe, A., & Calders, P. (2011). Balance, gait, falls, and fear of falling in women with the hypermobility type of Ehlers-Danlos syndrome. Arthritis Care & Research, 63(10), 1432–1439. doi:10.1002/acr.20557

Scheper, M., Rombaut, L., de Vries, J., De Wandele, I., van der Esch, M., Visser, B., … Engelbert, R. (2017). The association between muscle strength and activity limitations in patients with the hypermobility type of Ehlers-Danlos syndrome: the impact of proprioception. Disability and rehabilitation, 39(14), 1391–1397. doi:10.1080/09638288.2016.1196396

Simmonds, J. V., Herbland, A., Hakim, A., Ninis, N., Lever, W., Aziz, Q., & Cairns, M. (2019). Exercise beliefs and behaviours of individuals with Joint Hypermobility syndrome/Ehlers-Danlos syndrome – hypermobility type. Disability and rehabilitation, 41(4), 445–455. doi:10.1080/09638288.2017.1398278

Velvin, G., Johansen, H., Vardeberg, K., Sjögren Fugl-Meyer, K., Wilhelmsen, J.-E., & Lidal, I. (2019). Physical exercise for people with hereditable thoracic aortic disease. A study of patient perspectives. Disability and rehabilitation, 1–8. doi:10.1080/09638288.2019.1703145

Villefranche,  beighton p. (1998). Ehlers-Danlos Syndromes: Revised Nosology,. american journal of medical genetics 77:31-37 (1998), 77, 31–37.